בעברית פשוטה: חוללנו

חג שמח וכשר

הכי מגיע לה, בעברית עכשווית, דווקא בעידן האמריקניזציה של השפה ("האט טאב", לכל הרוחות!), כשהמומחים מודאגים מהשתלטות עוינת של האנגלית הגלובאלית, ולא רק במילים, אלא בדפוסי חשיבה לשוניים. הכי מגיע לה, דווקא בעידן הוולגריזציה של השפה, כשכל משפט שני שנאמר או נכתב על ידי ישראלים באחת מזרועות התקשורת העממית נגוע בעילגות מחפירה.

ובדיוק באינטרנט, המקום בו מתבצעים בשפת הקודש מעשי סדום נוראים, תקענו בימים אלה יתד עברית גאה. איגוד האינטרנט הישראלי מאפשר לראשונה רכישה ורשימה בעברית אמיתית של שם מתחם (לקוראינו בשפות זרות: דומיין). אולי מדובר בחידוש סמלי בלבד, אבל הוא, כמו יצירות עבריות מקוריות ומשמעותיות ממנו הפועמות בסביבה, עושה מלאכה יפה. הוא מכבד את תרבותנו, מורשתנו ושפתנו, ובאורח פלא, לשם שינוי, ובניגוד למנהגנו - בלי שמץ לאומנות, גזענות או בכיינות.

פשע נגד האזרחות

שכבות של לכלוך כבר דבקו בדופנותיה של החברה הישראלית, בתדמיתה, בנבחריה. הרבה דברים רעים כבר צמחו במדינה הזאת והכתימו את שמה. אבל נשיא אנס לא היה לה מעולם. עד יום חמישי.

הכרעת-הדין במשפט משה קצב, המלמדת גם על חוסנה ועל חוקיותה של ישראל, היא דף שחור בתולדותיה. רגע מר שלא יישכח, כמו רצח ראש-ממשלה, להבדיל, המותיר אות קין בלתי מחיק בדפי העם והאומה. מעבר לסלידה ולזעם שמעוררים הפשעים המתועבים אותם ביצע קצב האדם, מתקשה הנפש האזרחית לספוג את תחושות הבגידה וההשפלה שגרם לה האזרח מספר אחת. לא כולנו הותקפנו מינית, אלא כמה נשים מנוצלות ואומללות, אבל כל ישראלי וכל ישראלית יתהלכו מעתה בתחושה שגם בהם ביצע נשיאם מעשה מגונה בכפייה.

קרע מסוג זה טרם נפער בין אזרחי ישראל לבין הנהגתם. ועוד הנהגתם הייצוגית, הממלכתית, הא-פוליטית. משה קצב הצליח לזהם לנצח את המוסד הרם שבראשו עמד, ויותר מזה, הצליח לעשות את מה שחשבנו שאי אפשר לעשות עוד: להשחית את שארית תמימותנו.

לו נשפטו כל התלונות של כל המתלוננות מכל הזמנים, הייתה התמונה חמורה עוד יותר. אבל גם בתמונה החלקית שנחשפה, ישראל שבחרה אדם כזה לנשיאות תיראה לעולם, ובעיני כל העולם, פשוט זוועה.

צפו פגיעה

בהנחה שטלוויזיה היא לא יותר משעשוע להמונים, לכאורה אין רע בהחלטה של מועצת הרשות השנייה. היא בסך הכל אישררה את הגדלת מספר שעות השידור של תוכניות ריאליטי ובידור בשני הערוצים הארציים-המסחריים, 2 ו-10. משבת, בשעה טובה, יוכל כל אחד מהם לשדר 10 שעות בשבוע של "מציאות", שגם המציאות האמיתית שלנו נראית לעיתים יפה ממנה.

נתוני הוועדה למדרוג מצביעים על כך שההחלטה לא רק לגיטימית, אלא אפילו דמוקרטית ומשרתת את רצון העם: ריאליטי הוא הסוגה (ז'אנר) הנצפית ביותר בישראל, ובראשו נישא, כמובן, האח הגדול שאין עוד מלבדו.

בואו לא נתחסד: לא נורא לצפות לפעמים בטלוויזיית מציאות, כבכל הבל אחר. אבל כאן מדובר בהתמכרות, בהתמסרות, בהתבטלות. בהשתלטות מוחלטת של סוגת הוואקום על השיח, על התרבות, על המרחב ועל המוח. ואם פתיחת רגליים וגבולות להצפת ריאליטי היא רק פעולה סבירה שעונה על ביקוש צרכני, נשארת באוויר שאלה מטרידה: מה, לעזאזל, תפקידה של מועצת הרשות השניה?

בהזדמנות זאת, תיקון טעות תרבותית: חשבנו שהבעיה עם כוכבי ריאליטי היא שהם צצים ברגע, משום מקום, על סמך שום כלום - ונעלמים. לאחרונה מתברר כי הבעיה חמורה יותר: הם צצים ברגע, משום מקום, על סמך שום כלום - ונשארים.

אוי לאוזניים

חברים מספרים על ביבי

ח"כ מנחם אליעזר מוזס, יהדות התורה (צילום: דודי ועקנין)

"ראש הממשלה התנהג כמו ילד שאיווט נתן לו סטירה על הראש" וכמו שאומרים אצלכם, רב מנחם, חושך שבטו שונא בנו

"מה

מוציא אותו יותר מדעתו: זה שיש לו בעיות זיכרון, או זה שיש לו בעיות אמינות?"זה שיש לו אופוזיציה שמכירה אותו