הרוע אינו אינסופי

בשולי הפרשה שהסתיימה: לקח אחד חשוב שהוגדר על ידי מחברי התפילה במשפט הבא "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"

בפרשות השבוע שלנו: מאות שנות הגלות הקשה במצרים חייבות היו להסתיים. הן לא סתם הסתיימו, הן היו חייבות להסתיים כי העולם שלנו נברא כך שהוא איננו סובל אי-צדק מתמשך. אי-הצדק, הרוע יכולים לקנות

אחיזה, יכולים לחולל נזקים ואפילו כבירים, אבל בסופו של דבר הם יצופו וייעלמו, כעשן. במנוסת לילה אחד תסתיים טרגדיה של מאות בשנים. כעשן.

גם גרמניה הנאצית חייבת הייתה להיעלם, תוך שהיא מותירה מיליוני נרצחים, הרס וסבל בלתי נתפסים, אבל הם היו מוכרחים להיעלם, כעשן.

ברית המועצות הנשענת על הרשע הסטליניסטי, ועל עשרות מיליוני קורבנות, לא סתם נעלמה, היא חייבת הייתה להיעלם. הרשע מותיר צלקות איומות, אך הוא לא יכול להשתרש בפלנטה שלנו. התורה מדגישה זאת חזור והדגש ביחס לארץ ישראל. שהיא תקיא אותנו, עם ישראל, אם ננהג כמנהגי הכנענים שהיו בה לפנינו. הביטוי הוא של "הקאה", זה איננו עונש, זה כמו גוף הדוחה ממנו אלמנט פגום, אותו הוא איננו יכול לעכל.

האדמה לא קולטת רוע

בשפה פשוטה ויום יומית, אי-אפשר להחביא שלדים. מתישהו האדמה תקיא אותם והם יחשפו. האדמה לא יכולה להכיל ולהחביא את הרשע לזמן רב. שימו לב עד כמה הפסוקים המתארים את תגובתו של האלוקים לקין הרוצח את הבל אחיו מבטאים את ההשקפה הזאת (בראשית ב):

"וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".

דמו של הבל זועק מן האדמה. הוא לכאורה נספג בה, העקבות טושטשו, אך זה רק למראית עין. לדם השפוך יש קול, והוא זועק משל היה אדם חי.

גם עונשו של קין לא מתואר כנקמה גרידא. מקור הקללה של קין היא האדמה שמסרבת לקלוט אותו, הרוצח, כמו שהיא סירבה לקלוט את הדם השפוך. ולכן נגזר על קין להיות נע ונד.

אין חדרי-חדרים

גם בפרשה הכואבת של השבוע הזה למדנו כולנו שוב: אי-אפשר להעלים שלדים. הניסוח האמוני של הלקח שכל אחד יכול לקחת מרעידת האדמה של סוף השבוע, נמצא בדבריו של רבי במכת אבות (פרק ב משנה א): "רַבִּי אוֹמֵר:...וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ - עַיִן רוֹאָה, וְאֹוזן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבים".

כל אדם נחשף "לעבירה" בלשונו של רבי, או "לפיתוי" בלשוננו. אך יש ידיעה מופנמת, שגם כשאתה

יושב בחדרי חדרים, העין העליונה צופיה בך, האוזן העליונה מקשיבה לך, מעשיך מתועדים. הם אינם הולכים לאיבוד. הם אינם אפיזודה חולפת, הם שם, הם שם, הם שם... הם שם, והם גם יצוצו, במוקדם ובמאוחר.

רבי יודע כי האדם חלש. כי היכולת שלו לשמור על חוט שדרה מוסרי - קיימת, אך מוגבלת. הוא הכיר טוב את אשליית ה"חדרי-חדרים" ואותה הוא מנסה למנוע מאיתנו.

לפעמים אני חושב שהעולם הטכנולוגי שלנו, ויישומו באמצעות מצלמות וידאו הנמצאות היום בכל מקום, מקלה על האדם המודרני, הסקפטי, להפנים את ההכרה הזאת: "וכל מעשיך בספר נכתבים".