"אין שום דבר שיציל אותי בסרט הזה"
דני גבע נחשף על המסך הגדול כדמות הראשית ב"עוד אני הולך" של יקי יושע והוא יודע שחייו השתנו לנצח. "הרגשתי שאני מציץ אל דור השבר של אורי זוהר ואריק איינשטיין", הוא מספר בראיון
דני גבע לא אוהב את החשיפה התקשורתית. הוא היה מעדיף לדבר על הכל חוץ מעל עצמו, אולם לפעמים המעמד מחייב, וכך זה במקרה של סרטו של יקי יושע "עוד אני הולך", בו הוא מככב. "זה זר לי כל זה", הוא אומר במבוכה, "אני מבין את חשיבות התקשורת והכוח שלה, אבל זה גרם לי במשך שנים רבות לביעותים. מי אני שיראיינו אותי? על מה אני אדבר? ולמה?".
השאלה מי אני, הפכה לדבריו לטורדנית ומציקה במיוחד כשהיה בן 27. אחרי שהשתתף בסדרת הטלוויזיה המשטרתית "תיק סגור", ששודרה בערוץ 10 שהיה אז בחיתוליו. "בתיאטרון עשיתי ניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים לעשרות דמויות, אבל לא היה לי מושג מי אני. על הדמות הכי חשובה בחיי, לא ידעתי כלום", הוא אומר, "ופתאום חשיפה. האמנתי שאני הדמויות שגילמתי. כל מה שעשיתי, חדר אליי. איבדתי אחיזה, לא הכרתי את עצמי, לא ידעתי מי האיש הזה שאני מחופש לו.
"זו היתה תקופה מאד מבלבלת. הרגשתי פיון במערכת שמשווקת אותי כמוצר, לא הייתי מוכן לשחק את המשחק אז ברחתי רחוק להודו, למקומות אחרים.
גם ללימודי הקולנוע במכללת 'ספיר' הגעתי מתוך הרגשה שאני לא יכול יותר להיות בובה על חוט. חשבתי להפסיק לשחק. לקח זמן עד שיכולתי לעמוד מול עצמי ולהגיע למסקנה שאני בסדר".
גיבור הסרט מתקשה גם הוא להביט על עצמו במראה. קריירה צבאית שנגמרה בביעותי לילה ושברון לב, אישה אלכוהוליסטית, ילד מת, בת שבזה לו, מאהבת רוסיה ויצר הרס עצמי שמרחיק עוד ועוד את הגאולה המיוחלת - כל אלה הם מנת חלקו של הגיבור, חי-מת מהלך נטול תוחלת או תקווה. "מיקי הוא דמות מפילם-נואר או סרט גנגסטרים. מצבו הנפשי רחוק מאד ממצבי הנפשי", אומר גבע.
"הייתי חייב להשתמש בדמיון לייצר הזדהות. שחקן צריך הרבה פעמים להשלים את המציאות המדומיינת בראש, זה כמו לצייר סביבך עולם שלא קיים באמת ולגרום לצופה להאמין שהוא שם. ההתבוננות בעולם דרך העיניים של מיקי היתה חוויה מאד חזקה. הסרט הזה שינה בי משהו לנצח. זה לא מסוג הפרויקטים שעובר לידך אלא דרכך והתפקיד הזה לא דומה לשום דבר שעשיתי. כבר מהמפגש הראשון עם יקי, הבנתי שאני נכנס לעולם אחר מכל מה שמוכר לי".
למה הכוונה?
"זה מונולוג מאד אישי שמחייב אותך לצלול לעולם שלו. הרגשתי שאני מציץ אל עולם שרק שמעתי וקראתי עליו, אל דור השבר וההתפכחות של אורי זוהר ואריק איינשטיין, דור שהרשה לעצמו לשאול בפעם הראשונה שאלות. בחו"ל רקדו בדיסקוטקים ופתאום מעגלי ההורה כבר לא התאימו. זה הדור שגדל על אידיאלים כמו בניית המדינה והגשמת החלום החלוצי ופתאום צצו שאלות כמו מהי ציונות? לאן היא הולכת? מה זה אומר להיות ישראלי ומה הלאה מכאן?".
אין לאן לברוח
גבע סוחב את הסרט של יושע על הכתפיים. אולי בגלל זה כל כך קשה היה לו לצפות בעצמו על המסך. "אין שום דבר שיציל אותי בסרט הזה, זה שעה וחצי שאני פרוש על המסך ואין לי לאן לברוח", הוא אומר ומקפיד לפרגן לבמאי, דמות מעוררת מחלוקת בקולנוע הישראלי, מהסוג שאוהבים או שונאים. "כבר מהמפגש הראשון שלנו, נוצרה ביננו ברית", אומר גבע, "ידעתי שאני עושה את הסרט בגללו, עוד לפני שקראתי שורה מהתסריט".
זה סרט קינה על מדינה שהחלה כאידיאל שהשתבש.
"אני לא בטוח שהשתבש. אני לא מהפסימים שאומרים שכשלנו. תהליך של אבולוציה, שינוי והתהוות, הוא תהליך פתלתל ועקלקל. דברים קורים בקצב שלהם. יש פה ניצוץ וזיקה שקיימת בלבם של אנשים לעולם טוב יותר. אז נכון שהקיבוץ נכשל ויש פה לא מעט גזענות אבל מצד שני, לפני 150 שנה אף אחד לא דיבר עברית.
גבע ב"עוד אני הולך". גבר שהתרכך
"אנחנו עדיין נושאים על גבינו צלקת מפוארת מהחתך הזה בעם שלנו משנות הארבעים באירופה. יש לא מעט דברים ששרטו אותנו. אני חושב שהסרט הזה שואל מה עושים עכשיו? יש בו משהו קודר ואפל אבל גם דברים שמחממים את הלב כמו ערכים הומאניים של חברות אמת".
כשגבע מדבר על הדמות שהוא מגלם בסרט, קולו מתרכך: "בא לי להגיד לו: 'היי, תירגע. לך תקנה סיידר מוגז, תשב, תהנה ממנו. לשחק את מיקי היה להיכנס לנעליים של איש מת. יש פער אדיר בין הטון הפנימי שלו לבין מה שמנהל אותו מבחוץ. זה קורה לאנשים שנמצאים באגו טריפ או בחרדות פוסט טראומטיות. האני הפנימי כל כך מוגן בפנים וכדי לשרוד, הם מתנהלים על אוטומט. הנשמה הרכה שלו כל כך מודחקת ונעולה בתוכו, אז הוא מתבונן על הכל מהצד".
נשמע מסוכן להגיע למקום הזה.
"אני מודה שבשלב מסוים לא הרגשתי שאני בצילומים של סרט. משחק יכול להיות מקום מסוכן כי בניגוד למקצועות אחרים, אין מרחק בינך לבין החומר. אתה החומר. התפקיד הזה אילץ אותי לגעת בדברים שאולי לא הייתי רוצה להתעסק איתם".
כמו מה?
"כמו מוות. אנשים לא רוצים לדבר על המוות, נמנעים מלחשוב עליו או להאמין שיבוא כי המוות מרוקן את הכל ממשמעות ממש כמו שהוא מעניק משמעות להכל. להתחבר למיקי, זה להתחבר לצד הריק וזה קשה. מיקי רוצה גאולה ומחילה אבל אין לו ממי לבקש. הוא תקוע בעולם שבו אין דרך לכפר על מעשים שעשה ווא נאחז ברצון לתיקון. זו הסיבה שהוא פונה להימורים, כמו שהרבה יוצאי יחידות מובחרות פונים לספורט אקסטרים. אנשים שאיבדו את היכולת להרגיש בחיים, צריכים להעלות את סף הריגוש כמו מכורים".
כשעמוס לביא הלך
המוות היכה גם ב"עוד אני הולך", עם לכתו של עמוס לביא ז"ל, שגילם את החבר הכי טוב של מיקי. "עדיין קשה לי לדבר עליו בלשון עבר", מודה גבע. "ההסתלקות שלו היתה כל כך פתאומית. לא ידעתי שהוא חולה. פגשתי אותו לראשונה ב'תיק סגור'. אני זוכר שרציתי להיות כמותו. עמוס היה בשבילי סמל של שחקן. הצ'ק עניין לו ת'תחת, הוא רצה לשחק. הוא עבד מהלב. ראפרים אומרים: 'Keep it Real'? זה בדיוק עמוס. אדם שיודע להרגיש בחברה מאד מנוכרת".
גבע עם לביא בסרט. "רציתי להיות כמותו"
באופן מפתיע למרות אווירת האלימות הקשה ורווית הטסטוסטרון שיצר יושע, "עוד אני הולך", אינו סרט מחאה צועק. הזעקה שבו שקטה, מהסוג שמאלץ להקשיב. "זה נשמע מוזר אבל זה סרט פיוטי, מעודן", אומר גבע, "גם באלימות שבו יש משהו מזמין. קשה לי להפריד את הסרט ממני. זו פעם ראשונה שאני מרגיש כך כלפי סרט שעשיתי. אולי כי כל מה שמיקי מייצג כאדם, מטריד אותי.
"זה גבר שבלילה במהלך חיפוש הוא דופק לאיש שישן במיטתו כדור בראש ובבוקר, חוזר הביתה כדי להכין לילדה שלו חביתה. אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה הוא מספר לעצמו? איך הוא מצדיק את עצמו? אולי הוא אומר שיש דברים שצריך לעשות, כדי שהבת שלו תוכל להמשיך לאכול ארוחת בוקר בשקט. לך תדע".
עם כל הגבריות המחוספסת מיקי הוא די אימפוטנט.
"ברמת היצר הוא דרוך ומוכן לפעולה כמו אקדח טעון, אבל רגשית הוא דפוק. זו דמות קיצונית שלימדה אותי לא מעט על גבריות. גברים היום נורא נזהרים להיות פוליטיקלי קורקט, רגישים, מכילים. אשה שמתגנדרת זה טבעי ומקובל אבל גבריות מחוספסת, נהייתה פתאום לא מקובלת. פעם גבר היה מתבייש לתלות כביסה, היום כל הגברים תולים כביסה. משהו קרה וגם עליי זה לא פסח. גם אני התעדנתי.
"מיקי לא משחק את המשחק הזה, הוא לא דופק חשבון, הוא לא מפחד מדברים שאני מפחד. מי שכבר מת, ממה שיפחד? במובן זה גיליתי על עצמי מקומות שהדחקתי כגבר. פמיניזם שינה לא רק את מעמד האישה, אלא גם את מקומו של הגבר שקצת שכח מה זה אומר להיות גבר".
אתה איש פוליטי?
"בדיעבד אני חושב שהמעבר שלי לכפר עזה היה צעד פוליטי, למרות שלא רציתי להודות בזה. עשיתי שם כמה סרטים שמתעסקים בחיים על הגבול ובאופן כללי יש לי נטייה להתעסק בפוליטי.
חשוב לי לומר את דעתי ואני חושב שמי שאומר שאין גיהנום, יום אחד יגלה את השטן מתדפק על דלתו. לחיות פה ללא זיקה פוליטית, זה להסתכל לצד השני ולאפשר להרבה עוולות להתקיים. אני לא פוליטיקאי, אבל תיאטרון ואמנות בכלל הם גורמים חברתיים משפיעים בעיניי".
יש לך קווים אדומים במקצוע?
"אני לא אעשה דברים שמנוגדים לאמונה שלי. ביקשו אותי פעם להשתתף בסרט פרו-פלסטיני. הבנתי לאן זה הולך וסירבתי. עם כל הכבוד, אתה קודם כל דואג למשפחה שלך, לשבט שלך, לקהילה שלך. עניי עירי קודמים. לא אתיפייף ואומר שהצד השני חשוב לי יותר, למרות שאני מכיר בסבלו".
