אם תרצו...תקימו אגודה שיתופית

הרומן של תיאודור הרצל, "אלטנוילנד", לא מציג תוכנית סדורה להקמת היישוב היהודי בפלסטינה. הוא מדבר בשפת החזון. אבל, חשוב להדגיש, זהו חזון מנומק מבחינה ערכית. חברת המניות שמקימה את החברה היהודית תקנה קרקעות, תביא ציוד חקלאי, תייבא למושבה החדשה עדרי בקר, צמחים, תבנה מסילות ברזל לרכרבות ואפילו תבנה בתי מגורים לפועלים.

עד כאן אפשר להגיד שיש כאן דוגמה לחברה במעין סגנון פורדיסטי. נזכיר שוב. אנחנו מתכוונים לחברה עסקית שתביא אנשים שיעבדו בשבילה אבל תתן להם את כל התנאים לחיות באיזור העבודה ואפילו משכורת שלא תהיה משכורת רעב בלבד, כדי שגם יוכלו לקנות את התוצרת שהם מגדלים בעצמם ולהשאיר קצת רווח. אבל זה לא מה שהרצל רצה.

חוזה המדינה התבסס על מודל אירי מהמאה ה-19, שבו בעל אחוזה איפשר לחקלאים שלו לעבוד ובסופו של דבר להקים אגודה שיתופית שתנהל את העבודה, תקנה ותמכור ותאפשר לחקלאים להרוויח מהעבודה שלהם.

את חברת המניות יחליף מבנה חברתי – עסקי. החברה האזרחית בפלסטינה תתחלק לשני גורמים. גורם אחד יהיה אגודה שיתופית גדולה שתקרא "החברה החדשה" והיא תהיה בעלת המניות על כל התשתיות, האדמות והרכוש. גורם אחר הוא כל האחרים שחיים שם אבל לא שותפים בחברה.

מה שחשוב להגיד זה שכל מי שרוצה בזה, רשאי להתקבל לחברה החדשה, וזה בלי הבדל דת, מין וגזע. כלומר, למרות שהכל מיועד כדי לפתור את בעיית היהודים באירופה, החברה תהיה בין דתית ובין גזעית ופתוחה לכולם. זהו חזון ליבראלי ביותר.

איך משלבים עסקים עם אגודות חופשיות של עובדים? בעלי המניות המקימים לא צריכים להיות פראיירים (הרצל כמובן ניסח את זה אחרת). לא רק שהם לא עומדים להפסיד או להיות פילנטרופים (נדבנים), אלא הם עומדים להרוויח, והרווח יבוא מהשבחת המושבה החדשה בזכות עבודת העובדים.

בעצם יש כאן מודל כזה: איכרים יקבלו קרקע בחינם, יעבדו אותה, יטייבו אותה (יהפכו אותה לטובה יותר) ויתפרנסו ממנה. ערך הקרקע שיעלה בזכות העיבוד והפרחת השממה יאפשר ל"חברה החדשה" שיורשת את מקום חברת המניות לקבל הלוואות מחו"ל, כאשר הבטחונות הם הקרקעות הפורות. את הסכום שיקבלו בהלוואה יחזירו למשקיעים הראשונים ואת ההלוואות יחזירו מעבודה.

כאן אפשר לראות את העקרון המרכזי שעליו דיבר הרצל: שילוב שבין קפיטליזם ויוזמה חופשית לבין אגודות שיתופיות של עובדים. הרצל אהב את היתרונות שבשיטה הקפיטליסטית, אבל כבן משכיל למאה ה-19 הוא הכיר יפה מאוד את החסרונות שלה.

כדי למנוע ניצול של עובדים, עוני ובערות, ניסה הרצל לשלב בין שני קצוות. יזמים הוזמנו להגיע, לפעול ולהרוויח. במידה שירצו להצטרף למפעל הציוני המובחר, האידיאולוגי והיפה יוכלו להרוויח אך יהיה גבול לרווחים. הם ימכרו בסופו של דבר את המפעלים שלהם לחברה החדשה ברווח יפה, והמפעלים האלה יעברו לכלל החברים ולתועלתם.

הרצל לא דיבר על הערבים. אצלו הם פשוט מסכימים להכל, והכי חשוב, הם פשוט מרוצים ואסירי תודה. הם מרוויחים כלכלית, סניטרית וחינוכית, אבל גם להם אין שאיפות פוליטיות לפי הרצל. ובגלל שהחברה החדשה כמו כל האדמות במזרח התיכון שייכת לסולטן הטורקי, אין צורך בצבא.

החזון הזה יכול להיראות תמים מאוד ומיושן מאוד (לפחות מן הבחינה התרבותית) אבל יש בו חומרים רבים למחשבה. מה דעתכם, למשל, לבטל את הדמוקרטיה הלאומית המאפיינת את העולם של זמנינו ולהחליף את המדינות בחברות עסקיות – לרווחת הכלל. אולי אם במקום להיות אזרחים נהפוך לבעלי מניות נוכל לשפר את מצבנו? שווה מחשבה, לא?

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com