אני אוהב אותה, או את זה שהיא יפה?
מיכל היתה הצמודה שלי ארבע שנים. לפני כמה חודשים קבענו תאריך לחתונה בקיץ הקרוב. היא הדבר היחידי שאי פעם אהבתי, ואיתה רציתי לבלות את שארית חיי. מיכל בחורה יפה ומרשימה מאוד. ואז היא התהפכה עם האופנוע
הקול מהעבר השני היה רך אך סמכותי: "שלום, מדברת דוקטור יפה מבית החולים איכילוב".
"כן", עניתי בקול חצי ישן חצי מהוסס, "נראה לי שהעברתי לכם את הטופס 17 בקשר לתאונה".
"אני מתקשרת לגבי מיכל ג...., היא נמצאת אצלנו במחלקת טיפול נמרץ. היא היתה מעורבת בתאונת אופנוע".
"מה, מי, את יכולה לחזור על זה?" עניתי בבהלה, לא מצליח לחבר מילים פשוטות למשפט שלם.
"היא ביקשה שניצור קשר רק איתך, אם תוכל להגיע כמה שיותר מהר".
"מה קרה לה? היא בסדר?" קטעתי את שטף דיבורה.
"תגיע בבקשה לכאן, אני לא יכולה להרחיב, מצטערת תודה".
זינקתי מהמיטה, מפיל בדרכי את מתלה הכביסה. זרקתי על עצמי את הג'ינס שלבשתי אתמול, טי שרט אפילו לא טרחתי להחליף, נעליים - והחוצה. חיפשתי את הקטנוע על המדרכה מחוץ לבית, ואז נזכרתי שאני אידיוט ולא בפוקוס. הרי הרגע הודיעו לי שמיכל עשתה תאונה עם האופנוע המקולל שלי.
11 בבוקר, תל אביב מלאה בהרבה מובטלים, אנשי עסקים לכאורה וכאלה שסתם מטיילים עם הכלב כי הם "בין עבודות". זה מה שקורה כשאתה גר בעיר שרוב הפעילות בה מתרחשת אחרי שהשמש שוקעת. חצי מהעיר עובדת לילה, והחצי השני לא מתעורר לפני צהרי היום, כך שמי שמסתובב בעיר בשעות הבוקר לא גר בה, בוודאות.
זינקתי מהמונית ורצתי למחלקת טיפול נמרץ
לקח לי חמש דקות ארוכות לתפוס מונית, "איכילוב ותמהר בבקשה". נהג המונית המתחכם, מאלו שמכירים את העיר "כמו את כף היד שלי, תאמין לי, אני נולדתי כאן וגם ההורים שלי, עכשיו אני גר באור יהודה כי לקנות פה דירה זה שחיטה", ניסה קיצור דרך שהוביל אותנו לעמוד מאחורי אוטו זבל, ברחוב צדדי קטן, במשך עשר דקות תמימות. זינקתי מהמונית ורצתי למחלקת טיפול נמרץ. אף פעם לא הבנתי את השקט הזה בבתי חולים. אם אין אמבולנס שהרגע הוריד פצוע, המקום מזכיר מסעדת גורמה שהשף לא נמצא כרגע ואף אחד לא רעב. הפקידות תמיד רגועות וכאילו מתעלמות מסביבת העבודה שלהן. אחרי שסיימה לדבר בטלפון הפנתה אותי אחת מהן לתוך המחלקה.
מיכל שכבה מכוסה בתחבושות על פניה ומחוברת לאינפוזיה. לקראתי צעדה הרופאה. "טוב שהצלחת להגיע כל כך מהר".
"עכשיו את יכולה להסביר לי מה קרה לה?" ביקשתי בטון עצבני.
"מיכל עברה תאונת קטנוע, היא הגיעה אלינו חסרת הכרה. רכב שלא ציית לתמרור עצור פגע בה והיא נחבטה במדרכה בראשה. כיוון שחבשה קסדה שאינה מכסה את כלל פניה, הפגיעות היו קשות יותר. יש לה שברים בלסת ימין ובסנטר, פגיעות בעור מעל עין ימין וחלק מאוזנה הימני נקטע. היא אמרה שאתה הארוס שלה".
"כן, אנחנו אמורים להתחתן בקיץ", עניתי בקול רפה.
"אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים, אבל אתה צריך לדעת שישארו לה הרבה צלקות ושאיחוי השברים ייצור עקמת קלה בפנים. הפגיעות הן קשות וגם ניתוח שחזור לא יצליח להחזיר את המצב לקדמותו".
עמדתי מולה חיוור, לא ידעתי מה לענות. היא עזבה אותי לנפשי ואני לקחתי כסא והתיישבתי ליד מיטתה מנסה לרכז את מחשבותיי.
אנשים היו מסובבים אחרינו את הראש
מיכל היתה הצמודה שלי זה ארבע שנים. לפני כמה חודשים התארסנו וקבענו תאריך לחתונה בקיץ הקרוב. היא הדבר היחידי שאי פעם אהבתי, ואיתה רציתי לבלות את שארית חיי. מיכל בחורה יפה ומרשימה מאוד, לכל מקום שהלכנו יחד אנשים היו מסובבים אחרינו את הראש, גם נשים.
אהבתי להיות לידה מפני שהיא משכה אליה כל כך הרבה תשומת לב. אי אפשר להתעלם ממנה, מרגע שנכנסה לחדר מסוים כאילו הכל התחיל מחדש, כי מיכל הגיעה והכל החל להסתובב סביבה. אבל אני התאהבתי בפנימיות שלה, באופי המדהים שלה, בצחוק המתגלגל ובחיוך הזוהר. האם כל זה ישאר גם עכשיו אחרי התאונה? האם היופי שלה שולי למערכת יחסים הזו או שבגלל זה אני איתה? אני באמת רוצה לחיות עם מישהי מעוותת כל חיי? אני אוהב אותה או את זה שהיא יפה?
התזוזות של מיכל ניתקו אותי ממחשבותי, התרוממתי ונעמדתי מעל מיטתה. "היי, איך את מרגישה?"
"חלשה, אני מרגישה כאבים עזים בפנים".
"אני אלך לקרוא לרופאה".
"לא, תשאר תשאר".
"אני כבר חוזר", אמרתי.
"תשאר, תשאר נו מאמי כואב לי, תשאר תשאר מאמי.......... תתעורר תתעורר מאמי, נו מאמי תתעורר תתעורר כואב לי".
פקחתי את עיניי, מסתכל סביבי מנסה להבין היכן אני. מיכל ישובה עליי, מחזיקה צמר גפן צמוד למצחה.
"מאמי, כמה זמן לוקח לך להתעורר, אני מנסה כבר עשר דקות".
"מצטער מתוקה, ישנתי חזק, מה קרה?"
"נפלתי מהמיטה קיבלתי מכה במצח ויורד לי דם".
"תראי לי, אוי זה כלום מאמי, זו רק מכה קטנה".
"אבל תשאר לי צלקת נכון?".
כן, אבל מי שם לב לזה בכלל?".
"אתה, אתה שם לב לכל דבר. אתה תתחתן איתי למרות שיש לי כזו צלקת מכוערת?" אמרה בקול של ילד קטן, כמו שבנות אוהבות.
הבטתי בה מלמטה, מחייכת את החיוך הזוהר שאי אפשר לעמוד בו ומעפעפת בעיני הכלבלב שגרמו לי להתבלבל תמיד ועניתי, "בטוב וברע מתוקה שלי, בטוב וברע....."
לפנייה לכתב/ת 
