אני כבר תרמתי, אבל מה עם המדינה?
במציאות הישראלית המעוותת, בהיעדר תקצוב ממשלתי, אנשים טובים ועמותות פונים אל הציבור לתרומה. אבל ככל שהמצוקה גדלה גם המלחמה על כיסנו מחריפה - בפייסבוק, בסופר, בטלוויזיה, ברדיו, במתדפקים על הדלת. כך מעודדת המדינה את ה"כוכב נולדיזציה" של הפילנתרופיה
אני מודיעה בזאת רשמית: לא תורמת! לא לחיילים, לא לילדים, לא לזקנים, לא לעיוורים. לא להפרחת השממה, לא לגאולת אדמות ולא לייבוש ביצות. לא מוכנה יותר למניפולציה הרגשית המבזה והמקוממת הזו שעושים עלי חדשות לבקרים. בפייסבוק, בטלוויזיה, ברדיו, במתדפקים על הדלת. די!
אני כבר תרמתי. לא במשרד אלא במס הכנסה, במע"מ, בארנונה, בביטוח לאומי, בהפרשות מעביד לעובדיו, בהפרשות עצמאי לעצמו, במס רכוש, במס שבח, בשירות צבאי, בהצבעה בבחירות (גם כשאין לי למי), בשמירת מסיכת האב"כ ובמתן זכות קדימה בכל צומת עם שלט מתאים – כאדם שומר חוק הממלא את כל החובות האזרחיות עד תומם, אני כבר תרמתי, תורמת ואתרום. מפה והלאה זה על הרשות המבצעת. הממשלה. כך למדנו פעם בשיעור אזרחות - שנבחרינו בעליל לא השתתפו בו.
מדינת השנור
למה מבקשים ממני לתרום בסופר?
מירב קריסטל
גם אתכם הקופאית שאלה מול כולם, "האם תתרמו לילדים", וגם אתם התעצבנתם, כי לא רציתם להצטייר כקמצנים. בשם "התרומה לקהילה" רשתות השיווק מתרימות אותנו ללא הרף לעשרות עמותות, שמגיעות כך לכמה שיותר תורמים. בטח תרצו לקרוא מה יש לרשתות ולעמותות לומר להגנתן
ובהיעדר תקציבים לצרכים הלאומיים הכי בסיסיים, מתגייסים מושיעים למיניהם. ומכל כוונותיהם הטובות, מבשיל לו שנור חוץ-ממסדי אך מאד ממוסד המתנקז לתוצאה אחת - ההזנייה של הפילנתרופיה. הנה תרשים הזרימה שלה:
בשלב הראשון מתקיימת התנערות של המדינה מחובותיה כלפי אזרחיה.
בשלב השני מתקיימת התקה של משאבי המדינה שמקורם באזרחיה היצרניים (מסים), אל נישות של אזרחים לא-יצרנים-מבחירה, עד כדי אפליה משוועת נגד הראשונים, בדיור, חינוך והשכלה גבוהה.
בשלב השלישי מתקיים מיתוג של השלב הראשון כפילנתרופיה בכלל ולהמונים בפרט, והמניפולציה הרגשית מתחילה. כאן גם העלילה מסתבכת כי מי שעושה את המניפולציה, פועל לרוב מן הטעמים הראויים ביותר: אנשים טובים ועמותות ראויות שאינם יכולים לשאת את סבלו של הפרט, ובהעדר תקצוב ממשלתי, פונים אל הציבור לתרומה.
אבל ככל שהמצוקה גדלה, מספר העמותות גדל, ומלחמתן על כיסנו וליבנו מחריפה. בייחוד סביב חגים ומועדים בהם אנו נרתמים במיוחד, ומבלי משים, דווקא המעשה הטוב הזה מזין ואף מסלים את הנסיגה הראשונית של הממשלה מחובותיה. בא לברך ויצא מקלל.
בשלב הרביעי מתקיימת "גביריזציה" של הפילנתרופיה: רגרסיה לתרבות השטעטל הנסמכת על הגביר הנדבן שיואיל ויתרום מחסדו. כאן העלילה מסתבכת שוב, כי לתמונה נכנסים טייקונים-כוכבים, מגאידמק בזמנו, דרך שרי אריסון ועד נוחי דנקנר כיום.
ואני מאמינה להם כשהם מבטאים סיפוק רגשי מן התרומות שהם מעלים. בלי ציניות. אך טבע האדם הוא כזה, שלאורך זמן, נוסף לכך גם מחיר-לוואי בלתי נמנע: האדרה עצמית עד לטשטוש הגבולות בין הפרטי ללאומי, כפי שבא לידי ביטוי בתחושה של "מגיע לי" ו"המדינה זה אני", מה שמוביל לתחושת לגיטימציה לדרישת יחס מועדף (הוחלט שלדנקנר מחיר הדלק לא יעלה) ואף עלבון אמיתי ותחושת נבגדות אם זה לא ניתן להם בכלל, או מהר מספיק, או בהיקף המספיק לשיטתם (זוכרים בזמנו, איך שרי אריסון עזבה את הארץ בסערה?).
שתיקת המיליארדרים:
בישראל יתרמו חצי מההון?
יאיר חסון
הטייקונים הישראלים משתתקים באי נוחות כשואלים אותם אם היו נענים ליוזמת וורן באפט וביל גייטס, הקוראת למיליארדרים בארה"ב לתרום מחצית מהונם: עופר, ורטהיימר, אריסון, סבן, תשובה, שטיינמץ ודנקנר - 7 מתוך 8 בעלי הון אליהם פנינו בנושא - סירבו להגיב. היחיד שהתייחס חלקית היה לבייב. בדיקת ynet
הקופאית בסופר מגיבה בתדהמה לסירובי לקנות את סיכת ילדי ורייאטי, שדרני גל"צ בזים לי על שלא מתגייסת לשירותרום (אני אחראית על ביגוד חם לחיילים? אתם לא מתביישים?), וחבריי בפייסבוק מדרבנים אותי לצאת לשתות מרק שתמורתו יועבר כסף לנזקקים ומתייגים אותי על תחינה נרגשת של הקק"ל לתיקון נזקי השריפה בכרמל.
בשלב השישי, בו אנו מצויים כעת, מתקיימת ה"כוכב נולדיזציה" של הפילנתרופיה. זהו שפל שרק מלחמת גלדיאטורים לחיים או למוות בקולוסיאום יכולה להשתוות לו. תאגידים מסחריים מובילים וזכייניות טלוויזיה קופצים על העגלה החברתית ועל הדרך זוכים בנקודות גם במדיה החברתית, שם הם מפעילים את הגולשים למתן לייק בקמפיין זה או אחר, התומך בעמותות העושות עבודת קודש בתחומי יסוד שהיו צריכים להיות מטופלים על ידי הממשלה.
השלב הבא הצפוי הוא "אח גדוליזציה" של הפילנתרופיה: לבטח תקום הזכיינית שתחשוב שזה דווקא מדליק שראשי העמותות יסתגרו, יתערטלו ויָזנו את כולנו עוד קצת, כדי שמי מהם יזכה בפרס נכסף.
אך הטענה המרכזית שלי דווקא אינה נגד תאגיד זה או אחר. הם עסקים שצריכים להרוויח. הבעיה היא דווקא בכל האנשים הטובים שמתפתים לשתף פעולה עמם.
כי האמת העצובה היא, שכולנו מעדיפים לטהר מצפוננו אחת לזמן מה על ידי אקט מיקרו חסר כל ערך מאקרו, במקום לעשות מעשים אזרחיים שמצריכים התגייסות פיזית ארוכת טווח או שינוי דיסקט: למשל הצבעה בבחירות הבאות לא על שטחים/שלום אלא על סוגיות של צדק חלוקתי של המשאבים הלאומיים.
לפילנתרופיה במובנה המקורי תמיד יש מקום. אך היא אמורה להיות שמורה לנישות מאד ספציפיות וקטנות שאינן יכולות להיות "מכוסות" על ידי תקציב המדינה השוטף.
אז לפחות בואו לא נשקר לעצמנו. כל מי ש"תורם", גם אם מטוהר כוונות אמיתי, הוא שותף לפשע בשתי רמות: גם מנציח את העוולה הממשלתית, וגם מנקז את מצפונו תקופתית, באופן שמונע את הפיצוץ האזרחי שעשוי היה להביא לשינוי אמיתי של המצב.
הכותבת היא בעלים ומנכ"ל BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
מבקשים תרומה - ונדהמים כשלא נענים
צילום: Index open
קופות ליד הקופות. מראה אופייני בישראל
צילום: עדיאל מיכאלי
השירותרום. המלחמה על ליבנו החריפה
צילום: באדיבות דובר צה"ל
אורית-קלייר ארזי
מומלצים
