"זרקו אותי למים, אז שחיתי"
בגיל 15 נועם שמואל עזב את הבית, ופילס לעצמו דרך עד ללונדון ובחזרה. בשבוע שעבר הוא כמעט נשבר כשהשחקן הראשי בהצגה "רומיאו ויוליה" בבימויו שבר את הרגל, אבל מיד התעשת: "הרגשנו שחייבים לאפשר לתינוק הזה לצאת לעולם"
כשהבמאי נועם שמואל ניגש לפני כשנה וחצי למנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן, ואמר שברצונו לביים את "רומיאו ויוליה" של וויליאם שייקספיר, לא היה לו מושג איזו דרך חתחתים ייאלץ לעבור בדרך למימושו של החלום. הוא לא חשב שמלאכת תרגום המחזה תימשך כל כך הרבה זמן. הוא לא צפה את מורכבות ההפקה ושיבוצם של השחקנים שליהק. הוא לא תכנן על הפקה מקבילה שתעלה חודשים ספורים קודם לכן במסגרת אחרת. הוא בטח לא חלם בחלומות הכי מסויטים שלו, שהשחקן הראשי בהצגה ישבור את כף רגלו ועוד בחזרה הגנרלית.
בדרך הקשה למד שמואל, במאי צעיר (30) ומוכשר במיוחד, שלמחזה שכתב הגאון מסטרטפורד יש גם איכויות דיאטטיות, שלא לומר מדכאות תיאבון. "חודשים שלא אכלתי כמו שצריך", אומרת גרסה מצומקת משמעותית של הבמאי בין הצגה אחת למשנהּ, ומחזקת את התזה הלא שגרתית שגורסת: שייקספיר מרזה.
נועם שמואל. "חודשים שלא אכלתי כמו שצריך" (צילום: בן קלמר)
שלושה חודשים נמשכו החזרות לקראת ההצגה הראשונה, וכשהכל כבר נראה כאילו סופסוף זה קורה, דן שפירא, שמגלם את דמותו של רומיאו, נפצע בחזרה הגנרלית על הבמה ופונה לבית החולים איכילוב כשהוא סובל משבר בכף הרגל. אחרי 24 שעות מורטות עצבים, בהן נשלפו כל מיני הצעות לפתרון המשבר ובכללן פנייה לשחקן אושרי כהן, שסירב להצעה המפתה אחר כבוד כדי לא לפגוע בקולגה, הוחלט שההצגה בתוספת גבס וקביים, תימשך כמתוכנן.
לא מעט ביקורת הושמעה נגד ההחלטה להעלות שחקן פצוע עם גבס וקביים על הבמה. בדיעבד אומר היום שמואל: "גם שחקנים שהתנגדו לרעיון בהתחלה, אמרו בסוף ההצגה הראשונה שהם שמחים על ההחלטה. זה הרגיש כמו הריון שבו התינוק תקוע ברחם ומסכן את הגוף כולו. הרגשנו שחייבים לאפשר לתינוק הזה לנשום אוויר ולצאת לעולם. צריך להבין שאחרי חודשים של עבודה בחדר החזרות, יש צמא למפגש עם קהל".
במבט לאחור, אחרי שעבר בשלום יחסי את ההצגה הראשונה, אומר שמואל: "אני חושב שהפציעה פתחה איזה רגש שהיה נעול אצל דן. השבוע, על קביים, ראינו אותו משחק בעוצמות רגשיות שלא היו שם בחזרות. אין ספק שהוא עבר תהליך".
ובכל זאת, זה לא הילד שאליו פיללת. לא מתסכל שבמקום להתייחס לעבודה הבימתית והפרשנות האמנותית שלך, מה שמושך את תשומת הלב זה גבס וקביים?
"אני לא מסכים. זה נכון שתשומת הלב התקשורתית מופנית אליו, אבל יש עוד 14 שחקנים על הבמה והם עושים עבודה מצוינת שאי אפשר לבטל. יש לא מעט סצנות שבהן רומיאו לא מופיע והן עובדות בדיוק כמו שתכננתי. למעשה, עשינו רק שינוי משמעותי אחד בגלל הקביים. גם התגובות שקיבלנו מהקהל היו שאחרי עשר דקות פשוט שוכחים מהגבס ונשאבים פנימה. גם אני הייתי סקפטי, אבל השתכנעתי. הקהל נהנה לא רק מההקרבה של דן שפירא אלא גם מביצוע והגשה של קאסט שלם ומההשקעה של צוות יוצרים שעבד קשה. אני יודע שזה נושא שנוי במחלוקת אבל זו ההחלטה שהתקבלה".
ממלצרות בקפולסקי לשייקספיר בלונדון
נועם שמואל הפציע בשמי התיאטרון הישראלי לפני כשלוש שנים, לאחר שחזר מלונדון עם תעודת הצטיינות מהדרמה סנטר, הישג לא מבוטל בהתחשב בעובדה שמדובר באחד מבתי הספר הטובים בעולם שמקבל מדי שנה למסלול הבימוי שלו כחמישה סטודנטים בלבד. בוגר תלמה ילין ששרת בצבא ככתב תרבות בגלי צה"ל, הגיע ללונדון עם ידע מינימלי בתיאטרון ועוד פחות בשפה האנגלית, אך עם כשרון לא מבוטל. בזכות הרבה מוטיבציה ועבודה קשה, סלל את דרכו. "התחלתי לביים בתלמה ילין במקביל לשירות הצבאי, אבל מהר מאוד הבנתי שבימוי זה לא רק אמנות אלא גם פסיכולוגיה. לא מספיק שיש לך אינסטינקטים נכונים, זה מקצוע שצריך ללמוד. הייתי זקוק להכשרה", הוא אומר במבט לאחור.
הילד שעזב את הבית באשדוד בגיל 15 וגר בדירה שכורה שמימן בכוחות עצמו במרכז רק כדי שיוכל להגשים את חלום התיאטרון שלו, ידע שאף אחד לא מחכה לו בלונדון ובכל זאת נסע. "ההורים שלי הבינו שזה בוער בי והם עמדו מאחורי לאורך כל הדרך", אומר שמואל, "אני בא ממשפחה צנועה, מעמד הפועלים. הם כמובן עזרו לי כמה שיכלו במאבק הכלכלי אבל הייתי צריך לעבוד, ולמעשה מגיל 15 עבדתי בכל עבודה מזדמנת – מלצרות בקפולסקי על החוף, מפעיל תאורה, עוזר במאי ומנהל הצגה בבית צבי, קופירייטר במשרד פרסום. במובן מסוים איבדתי חלק מהילדות".
אז עזבת הכל ונסעת ללונדון שגם שם לא פשוט לשרוד כלכלית. אתה קצת מתאבד, מה?
"לא היה פשוט לעזוב הכל ולנסוע. במשך שישה חודשים התכוננתי לבחינות. לא היתה לי ויזה כך שלא יכולתי לעבוד והכסף נגמר במהירות. גם האנגלית לא היתה משהו, אז כל יום הייתי פותח את כתבי שייקספיר וקורא בקול כדי לתרגל את המילים. זה מצחיק, אבל הגעתי ממצב שבו פחדתי לדבר עם הכרטיסן בטיוב למצב שבו אני מדריך שחקנים באנגלית על שייקספיר. בכל מקרה, אחרי כמה שלבי מיונים שעברתי קראו לי לראיון מסכם. מנהל בית הספר אמר שהם רוצים אותי אבל שאם אין לי כסף, זה לא שווה שאהרוס את חיי".
"רומיאו ויוליה". "הפציעה פתחה רגש אצל דן" (צילום: בן קלמר)
70 אלף שקל משלם תלמיד זר לשנת לימודים בדרמה סנטר. בשביל שמואל היה מדובר בסכום כסף דמיוני. הוא חזר לאשדוד והציג בפני הוריו את דילמת חייו בפנים נפולות. "הדבר היחיד שהיה זה תוכנית חיסכון שההורים פתחו כדי שיהיה משהו לחתונה שלי", אומר שמואל. במשך חודשים ספורים עבד וחסך כמה שיכול. בלונדון, בעזרת חצי מלגה ועבודה בקומפלקס בילויים שכולל פאב, תיאטרון, קולנוע וגלריה, הוא הצליח להשלים את התואר. "פעם הגשתי בירה להרולד פינטר שבא לראות הצגה", הוא מספר בחיוך, "זה היה די הזוי".
צריך לרצות את זה מאוד כדי לעבור את כל המסכת הזו.
"זה ג'וק שבלעדיו אולי החיים שלי היו טובים יותר. מה שבטוח, זה שאני לא מתחרט על אף שקל שהוצאתי בלונדון. מה שלמדתי שם לא הייתי לומד בשום מקום אחר. עבדתי, השתפשפתי, תרגילים שעשיתי עברו תחת זכוכית מגדלת של המורים הכי טובים שיש, המפגשים שלי עם שייקספיר היו בשפה המקורית עם שחקנים מקצועיים שבית הספר שכר. בתרגיל של בימוי אופרה קיבלתי לידיים מאה איש כדי לעבוד איתם. זרקו אותי למים ולא היתה לי ברירה אלא לשחות".
לקראת תום הלימודים היה לו ברור שהוא חוזר הביתה. "אני רואה את החיים שלי בארץ", הוא אומר, "ההורים שלי פה, החברים, אני לא יכול להתנתק. זו גם סביבה שהרבה יותר מעניין ליצור בה. לא הייתי מתקבל מלכתחילה לדרמה סנטר אם לא הייתי גדל פה. פגשתי המון אנשים מוכשרים שרובם עובדים היום בווסט אנד ומשחקים בהצגות, אבל לאף אחד מהם אין מטען שמתקרב לזה שיש לנו כישראלים. אז נכון ששם אפשר להתפרנס מאמנות, אבל בשביל זה הקמנו את איגוד הבמאים כך שיש לי עוד תקווה".
שמואל מביים את "רומיאו ויוליה". "ירקתי דם" (צילום: arno declair)
את תרגיל הגמר החליט לביים באופן חריג בישראל ולא בווסט אנד, למרות הפיתוי שבחשיפה מול אנשי מקצוע מהתיאטרון האנגלי. בבית הספר הרימו גבה אבל הסכימו. הוא חזר לישראל, עבד כעוזר במאי באופרה וזכה להערכה רבה. בזכות שותפה לדירה בלונדון שאמה עובדת בקאמרי, התקבל כלקטור והחל בכתיבת חוות דעת מקצועיות על מחזות שהוגשו לתיאטרון. אחרי זמן קצר קיבל במפתיע טלפון מעמרי ניצן, שהציע לו לשמש כעוזר במאי בהפקה חדשה שיביים.
שמואל סיפר על מחזה שכתב על חומת ההפרדה שבכוונתו לביים כתרגיל גמר. ניצן קרא את המחזה והציע לו להעלות אותו כפרויקט בתיאטרון. "זו מתנה שנפלה עליי מהשמים", אומר שמואל בדיעבד. ההפקה, בהשתתפות שחקנים יהודים וערבים, היתה מורכבת והוגבלה למספר הרצות קטן שהספיק כדי לסמן את הבמאי כדבר החם הבא. צוות מורי הדרמה סנטר שהגיע כולו לישראל כדי לצפות בעבודה, זיכה את שמואל בציון 100 ובאות הצטיינות המוענק לתלמיד אחד מכל מחזור. "אני לא מצטער על כלום", אומר שמואל, "אני במקום טוב. אני עובד במקצוע שלי, אני יוצר ואם מחר ארצה לנסוע, יש עדיין קשרים שאני יכול להפעיל".
ועכשיו - לונדון
כשהוא לא מביים, הוא משמש כיד ימינו של עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של התיאטרון. "עמרי הוא בית ספר מהלך", הוא אומר, "למדתי ממנו המון. אני חייב לו המון. הוא הביא אותי לקאמרי ונתן לי להרגיש בבית. אני סומך עליו ויודע שהוא סומך עליי".זו הסיבה שהוא איפשר לך לקפוץ למים עם שייקספיר בפרויקט שעלותו כחצי מיליון שקל, לא?
"אני מניח. לא כל יום מפיקים בתיאטרון הרפרטוארי בארץ מחזה של שייקספיר וכשזה כבר קורה, נותנים בדרך כלל את החומרים האלה לאנשי תיאטרון ותיקים. במובן זה, ההפקה היא הזדמנות שניתנה לי. בדיעבד עמרי אמר שאחרי שבמשך שנה וחצי בלבלתי להם את המוח, הוא שמח שיצאנו ביחד לדרך. אני מודה על כך. זה לא היה פשוט, ירקתי דם, אבל הם הלכו איתי והיו שותפים מלאים".
ומה עכשיו?
"עכשיו לונדון. אני חוזר לבקר שם בפעם הראשונה מאז שסיימתי את הלימודים וזה נורא מרגש אותי. אחר כך נחזור לתיאטרון לבנות את התוכנית של פסטיבל התיאטרון הבינלאומי השני שאני מאד מקווה שייצא לפועל בשנה הקרובה כי חשוב לחשוף את הקהל הישראלי להפקות איכות מחו"ל, זה מקנה הרגלי צפייה ומעלה את הרף".
אתה חובש שני כובעים - במאי מחד ועוזר למנהל אמנותי מנגד. לאן אתה מכוון?
"אני בעיקר רוצה לביים. זה המקצוע שלי, זו ההכשרה שקיבלתי. אני יודע מה פשר התפקיד של מנהל אמנותי ויש לי היום את בית הספר הטוב ביותר שיכולתי לחשוב עליו בתיאטרון הישראלי. ההתרשמות שלי היא שניהול אמנותי זה תפקיד קשה מאוד. אין בו יום או לילה. יש הרבה ויתורים בכל הנוגע לחיים אישיים. אני לא יודע אם זה מה שאני מאחל לעצמי בשנים הקרובות. בינתיים אני מצליח לדמיין את החיים שלי רק בתור במאי וחשוב לי ליצור ולפתוח דלת בפני יוצרים אחרים. אם את שואלת מה לאחל לי? לחזור מהר לחדר חזרות".
לפנייה לכתב/ת 
