הקלות הבלתי נסבלת שבהטלת אחריות
השריפה בכרמל ומכת תאונות הדרכים הן לא עניין של רשלנות של איש אחד. הן תולדה של ביורוקרטיה, של תעדוף תקציבים, של הזנחה של כמה קדנציות ממשלתיות לאחור. אז למה אומרים שמקבלי ההחלטות כיום הם האחראים?
לפני כעשור זכורה לי ידיעה בעיתון, בה נכתב כי קצין צה"ל מצא את מותו ברמת-הגולן בנסיבות די משונות: פרה מסכנה החליקה ונפלה ממצוק היישר על מכוניתו הנוסעת. המאורע הטראגי הזה הסתיים בהלוויה צבאית עצובה, שלאחריה המשיכו החיים במסלולם.
נזכרתי באירוע הזה מפני שבישראל של שנת 2011, נראה שמאורע כזה היה נגמר במסע תקשורתי ואישי ליצירת כתב אישום. נגד מי? נגד מישהו. לא חשוב
כל כך מי. בעל השטח, בעל הפרות, הפרות, ראש המועצה שלא גידר את כל רמת הגולן, משרד החקלאות ואולי, מי יודע, אפילו ראש הממשלה.
הכרוניקה שבאה לאחר האסון בכרמל הביאה להצפה של הלך רוח מסוים, שהחל להשתלט על השיג ושיח בחברה הישראלית. זהו הלך רוח קיצוני ועצבני שעל פיו כל בעל תפקיד ציבורי הנושא באחריות הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו המלאה (וגם אז זה לא ממש יעזור לו).
ב-20 השנים האחרונות החברה בישראל עברה מהפך קטן בתפישת האחריות שלה. אחד מהחולאים הרעים של מדינתנו היה חוסר היושרה של נושאי משרה לקחת אחריות במקרים של כישלון. באין מי שייקח אחריות, החברה הישראלית החלה, העשורים האחרונים, לעבור שינוי מנטאלי ותפישתי שבו אין ממתינים עוד לאביר שייקח אחריות, אלא פשוט מטילים את האחריות על הגורמים המתאימים באופן פרו-אקטיבי. זהו תהליך איטי ומבורך בסך הכול שהביא רשלנים פושעים רבים לדין צדק ושכנראה מנע גם לא מעט אסונות פוטנציאליים.
אובססיה לאומית
אלא שבשנים האחרונות התהליך הזה הפך לאובססיה לאומית, גם כשברור שאין באמת אשמים ישירים. התקשורת בניסיונה להגדיל רייטינג, אנשים פוליטיים שמחפשים כיצד לנגח את העושים במלאכה, אנשים שלא יודעים לאן להוביל את צערם בעקבות אסון שקרה להם, ועוד ועוד קבוצות שלאו דווקא פועלות ממניעים קונסטרוקטיביים במיוחד. בהינתן אפשרות למחדל שהתרחש, כולם יוצאים עם סכין בין השיניים לחיפוש אחר הפאקיונר התורן. ועדיף שיגיע מהמגזר הציבורי.
קמפיין הזעם של בן זוגה של אהובה תומר ז"ל נגד אלי ישי הוא דוגמא להלך הרוח הזה. גם הטחת ההאשמות הקשות של הניצב בדימוס חיים קליין בראש הממשלה, כאילו הוא זה ששרף את כלתו. גם שלטי הפרסומת שזועקים "שמע ישראל" עם קלסתרונו של ישראל כץ, כאילו כל אובדן חיים על הכביש היא אחריותו הישירה של שר התחבורה. גם הנימה המזלזלת והעוקצנית של התקשורת מול נושאי תפקידים ציבוריים באשר הם. כל אלה מגבירים את היצריות, יוצרים שיח ציבורי רדוד ועצבני, מייצרים אספסוף ומקהים את התפקוד הציבורי בכסת"חים במקום במעשים בונים.
ראו לדוגמה למה הביאה ההתפרצות בטקס האזכרה? ריב מכוער ומיותר שבו אלי ישי מאשים את קודמיו בתפקיד, בכיר בתנועה מאשים את המנוחה עצמה, כולם מאשימים את פקידי האוצר לדורותיהם והאוצר מאשים את שירותי הכבאות. האם זה בגלל ששוב לא לוקחים פה אחריות או שמא אולי פשוט אין באמת אחראי ישיר לאירוע?
הרי השריפה בכרמל ומכת תאונות הדרכים הן לא עניין של רשלנות של איש אחד. הן תולדה של ביורוקרטיה, של תעדוף תקציבים, של הזנחה של כמה קדנציות ממשלתיות לאחור. מדיניות ממשלתית שגויה היא לא עילה לדין פלילי. לא כל תקציב שהוטה לטובת דבר מה אחד על חשבון דבר מה אחר הוא מחדל נפשע. לפני שמטיחים האשמות צריך לבחון היטב מה רמת הטעות שנעשתה בטרם קרה האסון. לא לאחריו.
ומה אתם הייתם עושים?
62 שנים וחצי שלא היתה בארץ שריפת יער שיצאה לחלוטין משליטה - האם כשרי הפנים, שלפני השריפה, הייתם דופקים על שולחן הממשלה לקבל תקציבים לטייסת מטוסי כיבוי? ואילו מטוסי כיבוי הייתם קונים? סופרטאנקרים או מטוסי כיבוי קטנים שממילא לא היו עוזרים במקרה של הכרמל? והאם כשרי אוצר לא הייתם מעדיפים להעביר את התקציב הזה לעניינים אחרים?
אסון ורסאי וגשר המכביה אלו אסונות שבהם היה ניתן להוכיח בנקל את האחריות הישירה לאובדן החיים. אך לא כך הוא בשריפה בכרמל. השרפה בכרמל היא מחדל רב שנים שבגינו נשרפו 50,000 דונם של יער. האסון בכרמל הוא אירוע שבו אוטובוס נכנס למלכודת אש פתאומית. חוסר מזל שדומה מאוד למקרה של אותו קצין שקיפד את חייו בגלל פרה מגושמת. מה לזה ולאחריות אישית?
לא כל אובדן חיים הוא מחדל נפשע. לא כל מחדל הוא תולדה של איש יחיד. ואפילו אם יש אחראים, צריך לזכור שמחדלים נוצרים מפני שאנשים טועים. אנשים טועים כי הם אנשים. יש מידת סבירות לאשמה - ואת המידה הזאת קצת איבדנו לאחרונה.
קובי מלוק, סופר. מחבר הספר "פעמיים חיים בבקשה" ומנהל בתחום ה-InternetTV
לפנייה לכתב/ת 
