התחשבו גם בהם: על מצוקת העובדים המעשנים
המודעות לנזקי העישון גדלה ואיתה המגבלות על המעשנים בעבודה ומחוצה לה. אך מלבד בריאות העובדים בסביבת המעשנים, ראוי להתחשב בצרכי המעשנים. איך? בנגישות גבוהה לחדרי עישון, בהבנת הצורך לקחת הפסקות עישון ועוד
סיגריה – חלקנו אוהבים אותה וחלקנו לא מסוגלים לסבול אותה! גם מי שאינו מעשן מכיר את הסיפורים על ההנאה הצרופה הגלומה בסיגריה לצד כוס הקפה או כוסית האלכוהול. כולנו יודעים שהעישון מזיק לבריאות אולם לגבי המעשנים שבקרבנו, מודעות זו איננה מביאה אותם לחדול מן ההרגל המגונה אך ה(לעיתים) מענג הזה. חיים נחמן ביאליק, שנהג אף הוא לעשן, כתב על ההרגל הזה: "לכל סיגריה יש שני צדדים: בצד אחד יש אש, בצד שני - טיפש ובאמצע עשב יבש".
- מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
- בעירייה עישנו, העובד יפוצה ב-25 אלף שקל
- מחקר מצא לראשונה: עישון פסיבי משנה את הגנים
בשנים האחרונות גדלה המודעות לנזקי העישון למעשן ולסביבתו. יחד עם מודעות זו גברו המגבלות החוקיות המוטלות במדינות העולם וגם בישראל על ציבור המעשנים ועימה גברה אף המחאה החברתית נגד ציבור המעשנים.
רק לפני עשור וקצת היינו עוד מורגלים לכך שבקצה האחורי של האוטובוס או בזנב המטוס מתקבצים להם המעשנים אפופי עשן. היום אפילו בפאבים אפלים לא תמיד ניתן לעשן ואם כן – אז תוך הפרדה גמורה של ציבור המעשנים משאר האוכלוסייה.
25 אלף שקל כפיצוי על עשיון פסיבי
ההגבלות החוקיות על העישון לא פסחו גם על מקומות העבודה, ואף הגיעו לדיון בבתי המשפט. רק בשבוע שעבר התבשרנו על פסק דין (בהסכמה במסגרת פשרה בחסות בית הדין) שניתן בבית הדין לעבודה בנצרת שחייב מעסיק (רשות מקומית) לשלם לעובד פיצוי בסך 25 אלף שקל בגין אי מניעת עישון במקום העבודה.
המקור החוקי למגבלות על עישון במקומות העבודה (ובמקומות ציבוריים בכלל) הוא בחוק של הכנסת משנת 1983. השינוי בהוראות החוק מהנוסח המקורי של החוק ועד לנוסחו כיום מלמד יותר מכל על השינוי התודעתי והחברתי ביחס לעישון במקומות ציבוריים.
מלכתחילה, החוק הגביל (ולא מנע) עישון במקומות מסוימים ומוגבלים ביותר, אולם התיר למשל הקצאת פינה באולם קולנוע למעשנים או עישון בנסיעות בין עירוניות באוטובוסים ומוניות. בשנת 2007 תוקן החוק והפך לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעשן.
החוק קבע קבע הוראות מקיפות בדבר האיסור לעשן במקומות ציבוריים, איסור הצבת מאפרות במקומות ציבוריים, חובותיו בעניין זה של מי שמחזיק במקום ציבורי ואף אחריותו ואחריות מי מעובדיו שאינם ממלאים את אחריותם למניעת העישון. החוק אף חייב רשויות מקומיות למנות ולהסמיך פקחים שיהיו רשאים להיכנס למקומות ציבוריים, לבדוק אם החוק מקוים ולהטיל קנסות על מי שמפר אותו.
חדר עישון - בהתייעצות עם העובדים
בנוגע למקומות עבודה, קבע החוק כי העישון אסור בהם בהחלט למעט בחדר או אולם שהוקצה במיוחד לעישון ואשר יש בו סידורי אוורור תקינים כך שהעישון לא יגרום למטרד לאחרים וגם זאת בלבד שאין באותו חדר אנשים שאינם מעשנים. חשוב להדגיש כי קביעת חדר העישון כאמור צריכה להיעשות לאחר התייעצות עם העובדים.
למרות שמאוד פופולארי כיום להביע עמדות נגד העישון והמעשנים, יש לזכור כי בכל זאת מדובר בציבור לא קטן שהעישון היא דרכו וחלק מהתנהלותו, והוראות החוק עלולות להעלות שאלות בנוגע לזכויותיהם של אלה במקום העבודה.
כך למשל, עובד שעד לפני שנים לא רבות יכול היה להצית סיגריה במהלך עבודתו ולהמשיך לעבוד תוך כדי עישון, נדרש כעת להפסיק את עבודתו, ללכת לחדר העישון ולשוב לאחר מכן לעבודה – עניין שלכל הפחות אורך כחמש דקות.
האם למעסיק זכות במקרה כזה להורות לעובד שלא לצאת להפסקת עישון או להגביל את משך ומספר הפסקות העישון ליום עבודה? האם המעסיק רשאי לראות בזמן העישון כזמן הפסקה שאינו מזכה בשכר עבודה?! האם מעסיק רשאי גם לבוא לעובד בטענות על ירידה בתפוקה עקב הפסקות לצורך עישון במהלך יום עבודה ואפילו לדרוש עקב כך את סיום עבודתו??
הצורך מחייב התחשבות
מצד אחד, העובד המעשן נפגע בכך שניטלה ממנו החירות לעשן את הסיגריה אותה הורגל לעשן במהלך יום העבודה. מצד שני, קשה להאמין כי מעסיק יהיה סבלני במיוחד כלפי עובד ש"רגיל" לעשן בעבודה 2 קופסאות ביום ונזקק לכשלוש שעות של הפסקות עישון במהלך יום עבודה בן 8.5 שעות.
שאלות אלה ואחרות ממחישות כי יחד עם הכוונה הלגיטימית למנוע את חשיפתו של ציבור העובדים הלא מעשנים לנזקי העישון, לא ניתן להתעלם לחלוטין ממעמדם וזכויותיהם של ציבור המעשנים הנזקקים לעישון אף במהלך יום עבודה ואשר אך לא מזמן לא הייתה כל מגבלה על יכולתם לממש צורך זה שלהם.
במובן זה ניתן אף לומר כי מדובר באוכלוסיה בעלת זכויות הראויות להגנה וכי יש להבטיח שהפתרונות בשטח יהיו כאלה שיביאו לאיזון בין זכויות המעשנים, בצד הצורך לקיים את הוראות החוק ולמנוע חשיפת הלא-מעשנים לנזקים מיותרים, והצורך לשמור על אינטרס המעסיק להבטיח כי העובדים יעבדו ולא יהיו כל היום בהפסקות עישון רבות וחוזרות.
המעשנים אינם ציבור מוקצה
הדבר תלוי בכך שכולנו נתחשב אחד בשני - כמדיניות. לדוגמה: על הלא מעשנים והמעסיקים לקבל בהבנה את הצורך של המעשנים בהפסקות סיגריה בגבול הסביר, על המעסיק לדאוג לקיומם של מקומות המוקצים לעישון שיהיו נוחים לגישה לעובדים המעשנים; ועל לתזמן נכון את הפסקות העישון, ולהמעיט בהן בתקופות לחץ וכיוב'.
אין לטעות, מדובר בשאלות לא פשוטות בכלל. שהרי לא היינו רוצים שהמחוקק יתערב ביחסי העבודה התערבות יתירה ויקבע למשל בחוק כמה הפסקות עישון מותרות במהלך יום העבודה. לפנינו נושא שבו האינטרסים רבים ומנוגדים: של העובד המעשן, של העובד שאינו מעשן, של המעסיק ושל הציבור. בתוך מכלול שיקולים זה, לא יהיה זה ראוי והוגן להתעלם מציבור העובדים המעשנים ומצרכיהם ולהפוך אותם לציבור מוקצה.
גילוי נאות והבהרה: לפחות אחד מהכותבים הוא מעשן (גם במקום עבודתו). אין לראות בדבר מן האמור בטור זה כבא לעודד חלילה את העישון, אשר אין כל ספק בדבר היותו מנהג מגונה ומזיק לבריאות.
הכותבים הם עו"ד שי תקן ועו"ד אוהד גלעדי מהמחלקה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי.
לפנייה לכתב/ת 
