עם שלם צריך תשובה
עיקרון התשובה הוא אקט מהותי, המלווה את האדם במקביל לציווי המחייב אותו להישמע לחוק ולערכי המוסר. אבל מנהיג כי יחטא במדינת ישראל, חש כי דרך התשובה חסומה בפניו. כאילו התשובה היא סוג של "זכאי מחוסר הוכחות"
המודל היהודי לחיים רוחניים ומוסריים תקינים, מושתת על שני עקרונות משלימים: האחד הינו הצבת רף התנהגותי, מחשבתי ורגשי גבוה ביותר, והשני - ערך התשובה.
נסקור במהירות ביטויים מוכרים המסמנים את גובהו של הרף: "תרי"ג (613) מצוות" – הכמות הגדולה של פעולות שצריך יהודי לעשות או להימנע מלעשות, הופכת להיות מסיבית ביותר כשחושבים על כל פרטי הפרטים הנגזרים מהתרי"ג. "והגית בו יומם ולילה" – כביטוי המסמן את חובת ההתמסרות וההשתקעות הטוטאלית בלימוד תורה. "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה" – הכול חשוב ובאותה מידה.
גם כשאנו סוקרים את התחומים בהם עוסקות המצוות המכוונות את דרכיו של האדם, אנחנו רואים כי אין תחום הנמצא מחוץ להתייחסות ההלכה. יחסי הממון שבין אדם לחברו (קניינים, גניבה ונזיקין), מערכת המשפט, יחסים שבין אדם למשפחתו, לסביבה ולחברה, אוכל, לבוש, יחסי מגדר ועוד. וכל אלה - ללא מערכת היחסים המורכבת שבין האדם לאלוקים.
אין רוחניות בלי תשובה
רמת דרישות כה גבוהה ורחבה כשהיא נפגשת עם האדם - על מערכות האינטרסים, היצרים והרגשות שהוא נתון בהן - עד שהקלות
בה הוא מתדרדר במדרון החלקלק של הפיתויים, הופכת אותו לחוטא בפוטנציה.
מול הדרישה המוחלטת לעיצוב החיים ברוח ערכי הצדק והמוסר המעוגנים בצו הא-ל, עומד ערך אחר - ערך התשובה. האדם אינו יכול לעמוד מול האלוקים מבלי אותה יכולת לשפר ולתקן את מצבו. התשובה איננה פרוצדורה של "חנינה". היא אקט מהותי המלווה את האדם במקביל לציווי המחייב אותו להישמע לחוק ולערכי המוסר. ולכן קובע הרב קוק: "מבלעדי מחשבת התשובה... לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם" ("אורות התשובה", פרק ו').
לכן העיקר לא נמצא רק בביצוע, עם כל חשיבותם של המעשים - אלא גם בכמיהה, בגעגוע, ברצון הפנימי שלנו לחיות נכון וטוב. כך הרעיונות משלימים בהכרח אלה את אלה.
תהליך התשובה, אפוא, איננו מעין "ריצוי עונש" המותיר את קלונו באדם. זהו תהליך מתמיד של תיקון ושיפור. שימו לב ללשונו הפיוטית של הרמב"ם: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה (החוטא) מובדל מה' אלהי ישראל... צועק ואינו נענה... ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו... והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם', צועק ונענה מיד... ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה... (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ז', הלכה ז').
כביש חוסם תשובה
מדינת ישראל מעלה את רף היושרה. יש "תו תקן" שהיא דורשת מנבחריה השונים. זה מצוין, זה מתבקש, זה הכרחי. אך בה במידה היא צריכה גם לאמץ את עקרון התשובה. דוד המלך שחטא בבת-שבע, אותה לקח מאחד ממפקדיו - הוא "מייסד התשובה", כפי שכינוהו חז"ל. החברה הישראלית שדורשת הרבה בימינו, צריכה גם לסלול דרך לתשובה.
העיקרון החשוב ביותר בתוך התשובה, הוא ההודאה בחטא. הווידוי. האדם מוציא בשפתיו את המילים: "אני אשם". תארו לעצמכם שהמועמד לרמטכ"ל, יואב גלנט, היה מודה מלכתחילה במה שעשה. ישר מבלי למצמץ ובלי להתפתל. והיה מודיע על כך שהוא מחזיר את שצריך, או מקבל על עצמו שלא לעשות דבר כזה בעתיד. האם היינו מקבלים את הודאתו? האם היינו מקבלים את חרטתו? או שמא היינו אומרים, ברגע שהודה, שנהג שלא כדין והוא פסול, מוכתם, דבק בו קלון.
דומני כי פיתולי הפיתולים של אישי ציבור נובעים, בין היתר, משום שהם חשים שדרך התשובה חסומה בפניהם. כאילו התשובה היא סוג של "זכאי מחוסר הוכחות". אימוץ המודל היהודי ייטיב עם ההיגיינה הציבורית שלנו, כיוון שהוא יאפשר למי שהחליק, להישיר מבט ולתקן את מעשיו.
פרשת תרומה מתארת את בניין המשכן, שבתוכו שכן קודש הקודשים. במרכזו של החדר הסגור היה מונח ארון הזהב, ובו לוחות הברית. אל קודש הקודשים היה הכהן הגדול נכנס רק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים - במטרה לכפר. לפתוח דף חלק בין האדם לעצמו, בין האדם למשפחתו, בין האדם לחברה שבה הוא חי, ובין האדם לאלוקיו.
לפנייה לכתב/ת 
