הצבא המצרי ואנחנו

התפטרות מובארק והעברת סמכויותיו לצמרת צבא מצרים מייצרת יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. ברור שהיעד המיידי של הצבא כעת הוא להחזיר במהירות את הביטחון האישי לאזרחים ולרכושם, להתניע מחדש את הכלכלה ולהחזיר לתפקוד מלא את התשתיות האזרחיות. ברור גם שהיעד השני בחשיבותו של הצבא הוא להקים מערכת שלטונית-פוליטית זמנית שתחליף את המשטר שקרס עד שיקום משטר חוקתי חדש. נראה גם שראשי הצבא מעוניינים שהמשטר החדש יקום בתהליך לא-אלים של הידברות בינם לבין מחוללי המהומות וגורמי האופוזיציה הפוליטית במצרים.

מזרח תיכון חדש - עדכונים אחרונים ב-ynet:

• מצרים החדשה מתניעה: טנטאווי בסבב פגישות
• הפיכה בראי ההיסטוריה: זה יכול להיגמר בדם
• היום שאחרי מובארק: שמחה בחמאס, פחד ברשות
• התחיל בפייסבוק, נגמר בכיכר. ימים של הפיכה
• מדברים על ההיסטוריה במצרים בפייסבוק של ynet
  

מה שלא ברור עדיין הוא באילו צעדים קונקרטיים מתכוונים ראשי הצבא לנקוט כדי להשיג את היעדים, וכמה זמן זה ייקח. לא ידוע גם כיצד יתנהלו מעתה גורמי

האופוזיציה והתנועות העממיות שהובילו את ההתקוממות. השאלה היא באיזו מידה ישתפו שיכורי הניצחון הללו פעולה עם הצבא, ובינם לבין עצמם.

חוסר בהירות קיים גם לגבי תומכי מובארק, בעיקר מקרב גורמי בטחון הפנים, שרבים מהם (כמיליון איש) חמושים בנשק וחוששים לגורלם האישי ולפרנסתם. הסימנים מראים שרובם כבר הבינו שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה וכי אין להם סיכוי בהתמודדות גלויה עם הצבא והאזרחים. אבל עלולים להיות בתוכם גורמים שיפעילו חתרנות וטרור שישבשו את החיים הנורמליים, מתוך כוונה ליצור מצב שבו הצבא יזדקק להם ויחזירם לתפקוד. מכאן שלפנינו תקופה לא קצרה של חוסר ודאות וחוסר יציבות במצרים שיהיו לה השלכות ישירות עלינו בכל התחומים.

זה לא הכל. הסימנים מעידים שההפיכות בתוניסיה ובמצרים מערערות את המשטרים בכל רחבי המזרח התיכון, וגם לעובדה זו עלולות להיות משמעויות מרחיקות לכת לגבי ישראל, בעיקר בתחום הביטחון והמצב המדיני. הניסיון מראה שחוסר יציבות במדינות שכנות תמיד גולש אלינו בדרך זו או אחרת, ובסופו של דבר משפיע לרעה - לפחות בטווח הקצר - על הביטחון הלאומי ועל המעמד הבינלאומי.

עמדות סותרות במטכ"ל המצרי

נפילת מובארק והעברת השלטון למועצה הצבאית העליונה כשלעצמם, אינם מחמירים מיידית את מצבה הביטחוני של ישראל. אולי אפילו להיפך. הנושא המיידי לדאגה בישראל היה האנרכיה והריק השלטוני שהשתררו בסיני במהלך ההתקוממות. מצב זה מאפשר חיבור מהיר וקל בין חמאס וקבוצות ג'יהאד

 עולמי עם שותפיהם בקרב שבטי הבדואים בסיני. התוצאה עלולה להיות התגברות פעילות הטרור מסיני לתוך גבולות ישראל, ומה שלא פחות מסוכן - לאפשר תנועת נשק ופעילי טרור לתוך עזה וממנה החוצה לישראל ולמצרים. עובדה זו מסכנת אותנו, כמו גם את השלטון - כל שלטון - במצרים.

חמאס היא תנועה אחות של האחים המוסלמים במצרים, כשם שקבוצות הג'יהאד הפלסטיניות הן בנות ברית של הקבוצות המקבילות במצרים. לכן מאגרי הנשק הנמצאים והמצטברים ברצועה עלולים להופיע במוקדם או במאוחר ברחובות קהיר והערים האחרות במצרים, ולהשפיע על היציבות במדינה. מסיבה זו סביר להעריך שהצבא המצרי יפעל עכשיו בצורה נמרצת להשתלטות מחדש על אזור רפיח, אל-עריש ועל עומק סיני, משיקולים פנים מצריים. אם כך יקרה - ישראל ובטחונה יצאו נשכרים.

גם במה שנוגע לסוגיית השלום בין ישראל למצרים יש מקום לאופטימיות זהירה, לפחות בטווח של כמה חודשים עד שנה. זאת למרות שיחסו לשלום ולשיתוף פעולה של שר ההגנה מוחמד טנטאווי, מי שעומד כעת בראש המועצה הצבאית העליונה, אינו אוהד, בלשון המעטה. הוא לא היחיד בין חברי המטכ"ל המצרי שהסתייג מהקשר עם ישראל. לעומת זאת נראה כי רמטכ"ל צבא מצרים, סמי

 ענאן, ועמו קבוצה לא קטנה של קצינים בכירים, דווקא מצדדים במערכת יחסים קורקטית עם ישראל.

בצד המינוס צריך גם לציין שהקצונה הבכירה המצרית בדרג השני והשלישי לא התנסתה, ותודעתה לא "נצרבה", בעימותים המדממים עם ישראל שהסתיימו בשנות השבעים. הם גדלו על המורשת של הניצחון הגדול ב"מלחמת אוקטובר" ב-73', וביטחונם העצמי ביכולתם לנהל מלחמה מול ישראל גבר בתימרוני המלחמה שעשה צבא מצרים בשנים מאז. בתמרונים אלה ישראל הוגדרה כאויב, למרות שזה לא נאמר במפורש.

לבסוף צריך לציין כי בקרב הקצונה הנמוכה ובקרב החיילים יש כנראה לא מעט אוהדים של האחים המוסלמים ואף של תנועות קיצוניות יותר, "ג'מעה אל איסלמיה" למשל. אנשי תנועה זו הם שרצחו את הנשיא סאדאת ב-1981 רק בגלל הסכם השלום שחתם עם ישראל.

הכסף מאמריקה קריטי לצבא

הבסיס לאופטימיות בישראל היא ההערכה שלצבא מצרים יש כעת כמה סיבות טובות לשמר את הסכמי השלום ולפעול לחיזוקם. הסיבה העקרית היא הקשר האמיץ בין צבא מצרים לפנטגון ולממשל בוושינגטון. צבא מצרים מקבל מאז נחתם הסכם השלום עם ישראל סיוע ביטחוני שנתי עצום (1.3 מיליארד דולר) מדי שנה, מה שאפשר לו להתעצם ולעבור מודרניזציה חסרת תקדים, שהפכה אותו לגורם כוח עיקרי באזור. הקשר האמיץ עם ארה"ב התהדק עוד יותר כתוצאה מתמרוני "כוכב זוהר" המשותפים לצבא מצרים ולצבא ארה"ב שנערכו במצרים אחת לכמה שנים.

במהלך ההתקוממות היה הצבא צינור הקשר העיקרי בין הממשל בוושינגטון לממשל המצרי, וצמרת הצבא יודעת כי סיוע כספי ומדיני שמבטיחה לו כעת ארה"ב חיוני עבורו כדי לבסס את שליטתו במצרים ולהחזרת היציבות בה. ממשל אובמה אומר בפומבי כי שימור הסכם השלום עם ישראל הוא תנאי בל יעבור לסיוע זה. גם המנהיגים האירופים הבהירו לצבא המצרי שזו עמדתם. עובדות אלה היו כנראה הגורם הישיר לכך שהנהגת הצבא המצרי הודיעה היום רשמית כי תכבד את ההסכמים הבין לאומיים עליהם חתם המשטר שנפל ובתוכם גם הסכם השלום עם ישראל.

לצבא המצרי יש אינטרסים נוספים המכתיבים לו להמשיך ולקיים את הסכם השלום. ראשית – הצבא בחודשים ואולי אף בשנים הקרובות יהיה עסוק בייצוב המצב במצרים ובעיצוב המשטר החדש, ולכן אין לו משאבים ועניין להסתבך בעימות, אפילו עימות קר, שיחייב מוכנות וכוננות מצדו. שנית – עוד לפני ההתקוממות דרשו מדינות במעלה הנילוס, בעיקר סודן אתיופיה ואוגנדה, להטות לשטחן כמויות מים ניכרות מהנילוס העליון. מים אלה שכעת זורמים למצרים חיוניים לחקלאות שממנה

 מתפרנסים 40 אחוז מתושבי מצרים. הסכסוך שפרץ נוהל על אש נמוכה, אך כעת קיים חשש רציני במצרים שהמדינות התובעות את מי הנילוס ינצלו את הכאוס במצרים כדי לבצע מחטפים. צבא מצרים חייב להיות מוכן לטפל בבעיה מרכזית זו. הסתבכות עם ישראל רק תפריע.

אשר לטווח הארוך יותר, נוגעים חששות ישראל לאפשרות שהאחים המוסלמים ישתלטו על מצרים וייצרו מצב הדומה לזה השורר באיראן ובטורקיה, ובסופו של דבר יבוטלו הסכמי השלום עם ישראל. זה לא יקרה ביום אחד, אבל קיים חשש כי אפילו שלטון שבו יהיה לאחים המוסלמים כוח פוליטי ניכר מהווה איום על אספקת הגז לישראל ועל חופש המעבר של כלי שיט ישראלים, אזרחיים וצבאיים, בתעלת סואץ.

ההערכה היא שגם לפיקוד הצבאי של צבא מצרים יש סיבות משלו לחשוש מהשתלטות האחים המוסלמים, או אפילו מהתחזקות פוליטית ניכרת שלהם. אחרי הכל, עליית גורמים איסלאמיים לשלטון באיראן ובטורקיה הביאה בספו של דבר לכרסום חמור בכוחו הפוליטי של הצבא בארצות אלה, ביוקרתם ובמעמדם של מפקדיו וברווחתם הכלכלית.

סדר עדיפויות חדש

השורה התחתונה היא שיעבור זמן מה כשנה, אולי אפילו שנתיים, לפני שהמצב במצרים ובמזרח התיכון יתייצב ואפשר יהיה להעריך את מלוא השלכותיו עלינו. אך מאחר שאפשר להעריך כבר עכשיו כי לפחות חלק מהתפתחויות אלה יהיו שליליות ויחמירו את מצבנו הביטחוני והמדיני, צריכים מדינת ישראל וצה"ל להתחיל להיערך לקראתן. התחום הראשון והמיידי שבו דרושה היערכות חדשה הוא התחום המודיעיני. ישראל צריכה להסיט משאבי איסוף והערכה לכיוון מצרים וירדן ומדינות אחרות באזור, לבל תופתע - בעיקר כתוצאה מהפחתת התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות שכנות בבלימת הטרור הג'יהאדיסטי ואפשרות של התחזקות גורמי הטרור הפלסטיני בארצות אלה.

מוקדם מדי לדעת מה יוליד יום. כיכר א-תחריר (צילום: AP)

בהמשך צריך לבנות יכולות חדשות, בעיקר בתחום המודיעין האנושי וההערכה, כדי לדעת מראש ולהעריך בצורה מיטבית תפניות נוספות אפשריות באזור. אלו יכולות להיות התפתחויות חיוביות, כמו למשל התערערות אפשרית של השלטון באיראן.

התחום המיידי השני המושפע מההתפתחויות במצרים הוא ההתמודדות עם הברחות הנשק לעזה. צריך להיערך למצב שבו ספינות חיל הים לא יוכלו לעבור בתעלת סואץ אם יידרשו לכך ויזדקקו לזמן רב למדי כדי להגיע לים האדום ולאוקיינוס ההודי. אסור מטעמי ביטחון מידע לפרט מה המענה הנדרש לעניין זה, אבל אפשר לרמוז שהוא יעלה לא מעט למשלם המסים הישראלי והאמריקני.

התחום השלישי נוגע לטווח הארוך: צה"ל צריך להתכונן לאפשרות שיצטרך להתמודד עם כוח טילי יבשתי ואווירי ביותר מחזית אחת או שתיים, כמו היום. צריך גם להיערך למצב של אינתיפאדה פלסטינית נוספת כתוצאה מההתעוררות הכללית בעולם הערבי.

 זה מחייב בניית אוגדות שריון ורגלים נוספות, אולי אפילו הקמת גיס נוסף אחד או שניים. בנוסף לכך: הצטיידות מאסיבית ביכולות נשק מדויק בכמויות גדולות גם בחיל האוויר, בכוחות הקרקע וגם בים. גם מערך הפיקוד והשליטה של המטכ"ל צריך לעבור שינויים.

המשמעות בכסף ובתלות בארה"ב ברורה. מדינת ישראל צריכה לכן בהקדם האפשרי לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות להיערכות, ולעשות כל מה שהיא יכולה בתחום הצבאי והמדיני כדי לדחות ולהרתיע אויבים פוטנציאליים. אלה הקיימים כבר בעין ואלה שכנראה יתווספו עליהם.