הפיכה בראי ההיסטוריה: זה יכול להיגמר בדם
כשההמונים נחושים ומבינים את הכוח של הסולידריות והתקשורת מעצימה אותו, גם השלטון החזק ביותר כנראה יישבר. היסטוריונים מנתחים את הטלטלה במצרים ומזכירים: הרגש עלול לגבור על השכל, ומלחמת אזרחים תפרוץ
אחרי כמעט שלושה שבועות מתוחים, הוכתרה מחאת ההמונים במצרים בהצלחה והנשיא, חוסני מובארק, התפטר באופן סופי מתפקידו, בתום 30 שנות שלטון. התמונות החגיגיות ששודרו בכל רחבי העולם מכיכר א-תחריר אפשרו לצופים להתבונן בהיסטוריה נרשמת ממש לנגד עיניהם, ברצף התרחשויות שאפיין אירועים דומים גם במדינות אחרות ובזמנים שונים. בשיחה עם ynet הערב (שבת) הסבירו היסטוריונים כי כשהעם נחוש להפיל משטר, יש בכוחו לעשות זאת גם ללא אלימות.
מזרח תיכון חדש - עדכונים אחרונים ב-ynet:
- נתניהו בירך על שמירת השלום, ברק שוחח עם טנטאווי
- זועבי בעצרת בנצרת: "כמו המצרים, נפיל הכיבוש"
- דיווח: הצבא איים על מובארק "התפטר או תודח"
- בקהיר מסירים מחסומים: "בוקר של ניצחון"
- גורמי ביטחון: לפנינו תקופה של אי יציבות
- מדברים על ההיסטוריה במצרים בפייסבוק של ynet
במשטרי עריצות, כל זמן שמנגנוני השלטון יעילים, נשמר מעמדו האיתן של המנהיג. אולם כשאלה חדלים מלתפקד או מאסו בשלטון, כפי שקרה במהפכה הבולשביקית ברוסיה, ובדומה למצרים - כשחלק ניכר מהצבא הפסיק לתפקד ועבר לצד המפגינים, מאבד המנהיג את הלגיטימציה שלו להמשיך ולכהן בתפקידו, ומחאת העם עשויה לקצור את הניצחון.
"ההבדל בין מהפכה להפיכה הוא שבהפיכה, מחליף שלטון אחד משטר אחר באופן אלים. במהפכה, לעומת זאת, מתחולל שינוי בעל אופי כולל שמקורו באזרחים, ובהכרה שהסמכות השלטונית שייכת לעם ולא סמכות מולדת של מלך שמקבל את הירושה בחסדי האל", הסביר בשיחה עם ynet הפרופ' אלון קדיש מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.
באשר למה שהתרחש במצרים, אמר פרופ' קדיש כי "קווי הדמיון בין זה לבין המהפכה הצרפתית והאמריקנית, או זו שהייתה באיראן, היא בכך שהמונים מקרב העם דרשו שינוי בשלטון.
כשהם נחושים להביע את המחאה, עומדים מנגנוני השלטון בדילמה שכן לא מדובר באחדים בודדים שניתן לחסל או לאסור, אלא מאות אלפים או אפילו מיליוני בני אדם. במצב כזה, כדי להפסיק את המחאה, דרושה פעולה מקיפה ודרמטית שהצבא והמשטרה לא תמיד יתלהבו לבצע. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר, גם המנגנונים הללו הם חלק מהעם, ולפעמים הם הזדהו עם המחאה".
פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, סבור כי תנופה מהותית להצלחת המחאה באה בזכות כך שהעם במצרים הבין את עוצמת הכוח שיש בידיו. "ברגע שהמונים שחיו תחת משטר אוטוריטרי ונזהרו ברותחין מאמירות פוליטיות, מגלים לפתע את הכוח של הסולידריות הקולקטיבית, הם מצליחים לסחוף אחריהם סקטורים שונים בחברה, כולל את הנשים והילדים, וכך מביאים להפלת המשטר".
פרופ' מיטל הסביר כי בניגוד לעבר, שיחקו האינטרנט והרשתות החברתיות שבה תפקיד מרכזי בדרך להצלחת המחאה ולהדחת הנשיא. "ברגע שכל העולם צופה בהשתאות בציבור שמצליח להפיל משטר בכלים 'מסורתיים', כמו הפגנות וצעדות מחאה, הופכת למעשה התקשורת לכלי מהותי שמעצים עוד יותר את כוח ההמונים והשפעתו על השלטון".
לעומתם, בחר פרופ' הלל פריש מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן להתמקד דווקא בעתיד לבוא, כשאווירת האופוריה על הצלחת המחאה תשקע והבעיות המהותיות בדרך לכינון משטר חדש יצוצו על פני השטח.
"להרוס שלטון זה דבר פשוט יחסית, אבל לבנות חדש קשה הרבה יותר. מה שקורה, בסופו של דבר, לא תמיד עולה בקנה אחד עם ציפיות המפגינים שבלהט המחאה, נשבים ב'רומנטיקה של מהפכה'".
פרופ' פריש התייחס לאירועים מן העבר, ואמר כי "מהפכות אזרחיות, כמו שהתחוללו בצרפת וברוסיה, וכפי שסביר להניח יהיה גם במצרים, מתאפיינות לרוב תחילה באסיפות עממיות ליברליות שמייצגות את כל שכבות העם. הבעיה היא שמהר מאוד צוברים תאוצה הכוחות שמאורגנים פוליטית, שמורכבים לרוב מקבוצות רדיקליות. מנגד נמצא הרגש של המהפכנים שרוצים שינוי, ולעתים הוא גובר על השכל. ברגע שהרדיקלים מצליחים לכבוש את השלטון ולהכריע את הצבא, פורצת מלחמת אזרחים עקובה מדם", הוא הזהיר.
לפנייה לכתב/ת 
