ארבעה ילדים הם סיבה לעלבון?
"אני לא מבין איך אפשר ללדת ילדים כאילו קונים חלב בסופר" הוא אמר, ואני תהיתי: אם חברתי היתה בהירת עור, האם אותו אדם היה ממשיך ללעוג לה, או שפתאום היה מעריך את יכולתה לאהוב ולגדל את ארבעת ילדיה, והיה מחפש את הצד הפסיכולוגי שבעניין. על חוצפה ודעות קדומות
יומיים שלמים שאני כעוסה כמו שור זועם מול גלימה אדומה. אני שואלת את עצמי מאיפה הגיעו כל אותם אנשים שמתיימרים להיות מכובדים ומכבדים, ולמעשה הם רק בעלי הכנסה טובה או מאזור מסוים של הגלובוס. אני פורקת את הזעם שלי על המקלדת, שהיתה צועקת הצילו אם היתה יכולה, ועדיין אני מתקשה לרסן את עצמי.
אבל נתחיל בהתחלה. לפני יומיים הייתי עם חברה שלי באירוע קטן עם מספר משתתפים שנבררו ונבדקו היטב לפני שהוזמנו. ישבנו סביב שולחן של שישה מקומות באותו שולחן עם עוד שני זוגות שלא ממש הכרנו, כאלה שאנחנו רק זוכרים איך הם נראים, חברים של חברים.
לחברתי היקרה יש ארבעה ילדים מקסימים שישבו בשולחן אחר עם חבריהם. לאורך כל האירוע, הגיע כל פעם ילד אחר לשאול את אימו משהו וחזר לשולחנו. ואני מצטטת לכם בדיוק את מה שהתרחש: "תגידי לי בבקשה, איך שני הילדים שהיו כאן קשורים אליך?" שואל את חברתי אחד מאותם מוזמנים בפרצוף מסוקרן ולועג כאחד.
היא שמה לב שמעבר לשאלה היתה כוונה לא ממש תמימה או נעימה, אבל כנראה עדיין לא הבינה אותה. האמת, גם אני לא הבנתי. "הם הילדים שלי" היא ענתה, הסתכלה לו בעיניים והמתינה לתשובתו. "אה" הוא ענה , התעלם ממנה והמשיך לשוחח עם חבריו על נושא אחר לחלוטין. אחרי כחצי שעה הגיעו גם 2 הילדים האחרים שלה אליה וחזרו שוב לעיסוקם.
אותו בחור נדהם, הרחיב את עיניו, הרים גבותיו ואמר: "עכשיו תגידי שגם אלה הילדים שלך?"
"לא, אני לא אומר דבר. אבל אם אתה תשאל, אענה לך שכן" היא ענתה בפנים קפואות. "אני לא מבין איך אפשר ללדת ילדים כאילו קונים חלב בסופר", הוא פונה לחברו ומנסה להעלות דיון בנושא. "ילד אחד כמו שלי מקבל כל מה שצריך. אבל ארבעה?!" חברו השיב לו תשובה שלא שמעתי וכך הם המשיכו בשיחתם.
אחרי כעשר דקות החלטנו ללכת וקראנו לקרטוני החלב (המקסימים יש לציין) לבוא. רגע לפני שהלכנו הוא אומר לה בלעג "תבדקי שלא שכחת אף אחד". היא לא ענתה, ויצאנו. הכעס שלה היה אדיר ולא הפסקנו לדבר על כך לאורך כל הנסיעה ואף אחרי. תוך פרק זמן של שעה, בעזרת הטלפון כמובן, הסיפור עבר לכל חברותינו, וכל אחת מאיתנו איחלה לאותו בחור שלל הפתעות בחייו.
מרימים גבה כששומעים שבעלת העור השחום היא בעלת העסק
אבל אני הרגשתי עלובה, שלא עניתי לו באותו הרגע. מי קבע שלילדים שלה חסר משהו? הוא נכנס לחשבון הבנק שלה או ראה איפה היא גרה? או שאולי בגלל שהיא לא מארץ המוצא שלו, היה לו יותר נוח לשפוט?
היא חברה ואימא נהדרת, היא ובעלה עובדים ומגדלים בשמחה את ילדיהם ואני מאחלת לי בית, במלוא מובן המילה, כמו שיש להם. אני מבטיחה שלא חסר להם דבר הן מבחינה חומרית והן מבחינה רגשית, וסביר אף להניח שיש לה הרבה יותר ממנו.
אני מנסה לעשות סדר במחשבות. חבריי תמיד אמרו שבמרכז הארץ הביקורת קיימת במלוא הדרה, שאם את כהה ההתייחסות אליך שונה, ואני תמיד גיחכתי לשמע הרעיון. חברה אחרת שלי, בעלת עסק בתל אביב, מספרת שמתייחסים אליה לאל עובדת זוטרה, בזלזול ואפילו מרימים גבה כשמגלים שהיא על עורה השחום, היא בעלת העסק.
אולי הוא לא גזען, אלא סתם חוצפן?
אני לא מכלילה ולא מאשימה באופן מוחלט, אבל אני כן שואלת את עצמי, אם חברתי באירוע היתה בהירה, האם אותו אדם היה ממשיך בלעגו? אולי אם היא היתה מהצד הצפוני של הים התיכון, הוא היה אפילו מעריך את יכולתה לאהוב ולגדל את ארבעת ילדיה, והיה מחפש את הצד הפסיכולוגי שבעניין. "בטח היתה בת יחידה", הוא היה אומר לעצמו.
אני מבטיחה לכם שאני מאמינה ומקווה בכל ליבי שלא מדובר כאן בגזענות מהסוג הזה. לא שזה הופך את התנהגותו למקובלת, אבל אולי פשוט מדובר באדם עוקצני ולא סימפטי במיוחד. אולי הוא ממורמר מחייו וכעסו יוצא על כל העולם?
האם אנחנו מאוד שיפוטיים, או פשוט צרי אופקים שלא מקבלים את סביבתנו? ואני חשבתי לתומי ששכבת הגיל הצעירה צריכה להיות זו שתקדם את החברה, לא תחזיר אותה אחורה לימי קדם.
אני לא מבינה מה נורא כל כך במשפחה עם ארבעה ילדים, ולמה זה צריך להפריע לאנשים זרים לחלוטין. אם חברתי היתה נשענת על חסדי המדינה, עוד הייתי יכולה להבין את נקודת מבטו של אותו חוצפן, אך עצם העובדה שהיא נכחה באירוע צריכה לתת לו את המידע שזה לא המצב.
אני חייבת לכתוב, שהייתי כעוסה ועכשיו אני רגועה יותר, ואפילו צוחקת קצת מהמצב. לא חסרים אנשים שיבקרו את פעולותיו של האחר, ובטח לא חסרים כאלה שגם צריך ללמד אותם תרבות מהי. נשאלת השאלה, איפה אנחנו עומדים והאם אנו שופטים את עצמנו כראוי על התנהגות כזו.
לפנייה לכתב/ת 
