חוק שובר שוויון
כשהכנסת מפנה חוקים כלפי התנהגות שמייצגת קבוצה ספציפית - חסינות לרבנים, פעילות למען זכויות אדם בשטחים, או החרמת המדינה - היא מערערת על הדמוקרטיה
לאחרונה צצו כמה אני הצעות חוק שבוחנות את מעמדם של קבוצות שונות בחברה הישראלית. הצעת חוק אחת יוצרת אחריות פלילית למי שקורא להחרמת עסקים יישראלים, שנייה מבקשת לשלול תשלומים והטבות ממי שנכנס למדינת אויב ולא התייצב לחקירת משטרה, ושלישית באה להתיר לרבנים לכתוב כל מה שירצו, ולפטור חיבור הלכתי מהמגבלות הרגילות החלות על חופש הביטוי.
בעיניי, הצעות חוק אלה מצטרפות לשתי הצעות החוק שקראו להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לארגוני שמאל הפועלים בשטחים. הקושי הגדול שלי עם כל הצעות החוק האלו אינו בנושא המניע אותן, אלא בכך שהן מנוסחות בצורה שממוקדת בקבוצה ספציפית ובאופן שבו כל תחום החלוּת שלהן הוא על קבוצת אנשים ספציפית.
אחד הערכים הראשוניים שאני מחויב לו הוא שוויון, שמשמעותו התייחסות דומה לכלל האנשים - וכל הצעת חוק צריכה, בעיניי, לפעול מתוך הנחה זו. כאשר הכנסת בוחרת להפעיל אמת מידה שונה כלפי אנשים מסוג מסוים ומפנה את החוק כלפי התנהגות שמייצגת קבוצה ספציפית (ביקור במדינת אויב), פעילות זכויות אדם בשטחים, כתיבת ספרות תורנית, או החרמת המדינה היא מערערת על הדמוקרטיות של המדינה, על השוויון בפני החוק.
חוק דב ליאור
אין מקום לפטור אנשים מאחריות לדבריהם, אם הם בחרו לפרסם אותם ברבים. אם דבריהם חרגו ממגבלות חופש הביטוי הם ראויים להיענש על כך.
אני מבין כי יש הבדל בין חיבור הלכתי להכרזה פומבית, וגם יש גם הבדל בין הטענה שדבר מסוים אינו אסור הלכתית לבין הטענה שכך צריך לעשות על פי ההלכה. אבל, כשרב בעל מעמד ציבורי מחבר חיבור הלכתי הוא אינו עושה זאת כדי להוסיף ספר בארון הספרים, הוא עושה זאת כדי לעודד אנשים למעשה. בדיוק באותה מידה שכאשר אימאם קורא להתנגד לכיבוש באלימות, הוא מעודד אנשים להפעיל אלימות. ואם פרופסור קורא לפלסטינים להרוג יהודים המתגוררים בגדה המערבית הוא מעודד אלימות. על כל האנשים אלו חלות מגבלות המחוקק על חופש הביטוי - והם ראויים להיענש על כך.
אני מבקש לדייק, כאשר הרב רונצקי קבע שאין איסור רצח על הריגת גוי הוא לא קרא לעבור על החוק, הוא הגדיר שעל אירוע כזה לא חלות הלכות רוצח. איני מסכים איתו בקריאת ההלכה, אך איני סבור שזו עבירה פלילית. אבל קריאה להימנע מהגשת עזרה לפצוע ערבי ייתכן מאוד שהיא קריאה לעבירה על חוק "לא תעמד על דם רעך", שהמחוקק היטיב לחוקק בניסוח אוניברסלי ולא קבע כי הוא חל רק על יהודים.
ועוד חוקים
לא מזמן שמעתי דרשה של רב דיוויד וולפי, שהיטיב להדגיש נקודה זו בקובעו כי מצרים עדיין אינה דמוקרטיה. אמנם נכון שהמונים יצאו לרחובות, וייתכן כי יהיו בה בחירות חופשיות, אך אלו הם רק תנאים הכרחיים לדמוקרטיה - ולא כל מה שדרוש לה. בדמוקרטיה יש חופש דעה, חופש ביטוי ויש זכויות למיעוט. מי שרוצה לשלול את זכויותיו של בשארה צריך לעשות זאת בחוק שיחול על קבוצת אנשים, ולא להתאים אותו לאדם ספציפי, ניסוח אפשרי להצעת חוק כזו הוא למנוע זכויות ממי שנמנע להתייצב לחקירת משטרה.
מי שרוצה לחקור עמותות, אל לו לסמן עמותות ספציפיות, אלא לחקור את כולן, או לחייב אותן בחוק העמותות לדיווח מפורט יותר.
מי שקורא לאסור בחוק החרמה של המדינה צריך להסביר מדוע זו אינה הגבלה על חופש הביטוי, ומדוע חרם צרכני הוא כלי ראוי, אך חרם
צרכני בעל הקשר פוליטי אינו ראוי.
ובאופן דומה, מי שקורא להתיר חופש ביטוי מלא בכתיבה רבנית צריך להסביר מה ייחודי בכתיבה רבנית שהופכת אותה לפטורה מן המגבלות על חופש הביטוי.
המשנה בסנהדרין פרק ד קובעת כי הקב"ה ברא את כל האנשים שווים אך בעלי ייחוד, היא גם קובעת שעל כל אחד לעשות מאמץ לבטא את ייחוד שלו. האומנם מדינת ישראל הופכת למקום בו מי ששונה מהרוב זכאי לחוק אחר? האומנם מחויבותנו לשוויון מתרוקנת מתוכן? אותי זה מפחיד!
- הכותב הוא חבר ב"רבנים למען זכויות אדם".
לפנייה לכתב/ת 
