היה עגל מזהב?

"אתם מפחדים מהשינויים במזרח התיכון?" שאל אותי השבוע אורח מחו"ל (לא יהודי). "האמת היא שאנו חוששים", עניתי לו. במחשבה מעמיקה אנו, בני האדם, חוששים, שלא לומר חרדים, שלא לומר מתעבים, מצבים של אי-ודאות. זה הרי פסוק המפתח של חטא עגל הזהב המתואר בפרשתנו: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לו?" (שמות ל"ב, א).  

תקועים במדבר האיום ללא מורה דרך, ללא כיוון, עם מטרה מעורפלת בלבד, אפשר להבין את המציאות. ובכל זאת, מה טיבה המדויק של החרדה הזאת?

מהפתרון שהעם נותן לחרדה אפשר ללמוד על טיבה: עגל הזהב שמייחסים לו כוחות מאגיים הוא המענה לכאורה. המחשבה האנושית צריכה פתרונות משישים, מדידים, ניתנים לחושים, ולא אמירות מופשטות, השוכנות במוח ובלב בלבד.

אבל מה יש בביטחון הניתן לחושים שאין באמונה השוכנת במעמקי הלב? התשובה נעוצה לדעתי בקביעות, ביציבות של הסמל המוזהב. העגל עומד שם נוצץ, שומר על חיוכו המרומז, לא זז ולא נע, השמש מפזזת על חלקת עורו הקפואה. הוא עוגן קבוע במציאות כאוטית.

לא כל הנוצץ זהב?

אז עגל זהב כזה היה מובארק והמזרח התיכון הישן. התרגלנו אליו. ידענו לצפות את תגובותיו. הוא היה יציב. הוא היה עגל מזהב. לפעמים נראה לי שהחשש שבו אנו נתונים הוא לא רק מתוֹכנו של השינוי, אלא מעצם העובדה שהיה כאן שינוי. עצם התפוררותו של העגל שבו בטחנו היא המאיימת. משהו כמו: "אם על העגל אי אפשר לסמוך, אז על מה כן?"

אבל בשקט בשקט התפורר לו (שוב יש לומר) עוד עגל. קוראים לו שירותי המודיעין בעולם. איך הם נתפסו לא מוכנים, לא מבינים, לא צופים, מופתעים. אנו סומכים עליהם, אנו יודעים שהם צופים ומבינים. והנה התברר שהעגל המוזהב הינו משענת קנה רצוץ.

ופתאום התחילו להישאל שאלות, די מאיימות יש לומר: האם אובמה או נשיא אמריקני אחר יכול לנטוש את ישראל באותה מהירות ואכזריות שאובמה נטש בן-ברית רב שנים ומכובד כמו נשיא מצרים? האם הידידות שאמריקה רוחשת לנו, גם היא איננה אלא סוג של עגל זהב, עגל שעליו מושתתת תפיסת הביטחון של ישראל? עגל, שיכול גם הוא, חלילה, להתפורר?

המאמין יאמר הנה לפנינו יד השם, המסובבת את ההיסטוריה מעבר להשגתנו. הנה המרווחים שבהם השכל האנושי קורס ביחד עם עגלי הזהב שלו. כאן, במרווחים הללו, מתגלה הנהגה מסוג אחר. שלוקות וגורפת את כולנו למחוזות אחרים, הבה נתפלל שיהיו טובים יותר. זאת כמובן, עמדה המבטאת את קוצר השגתו של השכל האנושי, והדורשת מאיתנו להתבונן במציאות מפרספקטיבה אחרת, זו של האמונה.

אמונת חכמים

אך הפעם אני רוצה להדגיש היבט אחר. אני רוצה לטעון שהשכל עצמו מרוויח מהאמונה, שהמאמין עשוי לצאת גם חכם יותר ולא רק "מאמין".

המאמין שיודע שיש גורם נוסף שלוקח חלק פעיל בהתהוותה של ההיסטוריה האנושית, נמנע מראש לבנות עגלי זהב. כן, הוא בונה מודלים, הוא צורך תחזיות מסוגים שונים, אך יש בו ספקנות בריאה. הוא יודע שדברים יכולים להשתנות. הוא יודע שעגלי הזהב הם אשליה אחת גדולה. הוא מתייחס אל ההיסטוריה כיישות נזילה, ברת שינוי, לא צפויה.

זו לא רק ספקנות שלילית, פסימית. היא גם ספקנות חיובית. מצב קשה שהאדם נתון בו, איננו הופך למקור לייאוש מצמית, המציאות יכולה להשתנות במפתיע לכיוון החיובי. המאמין נעשה מפוקח יותר. גם יכולת התכנון שלו מרוויחה מאמונתו, הוא יודע שהוא חייב להיערך ליותר

מאפשרות אחת. לא רק כתרגיל נחמד בתהליך קבלת החלטות, אלא באמת, המציאות איננה נשענת על הגב המתכתי והקשיח של העגל המוזהב.

ולסיכום, עגל הזהב האמיתי לא היה "העגל" עצמו. "עגל הזהב" היה משה. אל משה האיש הם התייחסו כעגל. את ביטחונם הם נטעו במשה ולא במקור הכוח שלו, באלוקים. ומכאן החרדה הגדולה שתקפה אותם עם היעלמותו המסתורית.

קשה לחשוב על תזמון מדויק יותר בקשר שבין פרשת השבוע לפרשיות השבוע.

שבת שלום.