להציל את ההתיישבות ביו"ש
סופו של משטר האפליה הצבאי בשטחים ליפול, כמו עוד משטרי דיכוי במזה"ת. אם למתנחלים אכן חשובה הקירבה ליהודה ושומרון עליהם לקיים דיאלוג ישיר עם הפלסטינים
המזרח התיכון עובר תהליכים של הסרת הפחד משלטונות של דיכוי. המשטר הצבאי שהשליטה ישראל בשטחים מצטייר בעולם כעוד משטר דיכוי מזרח-תיכוני שצריך ליפול. בהתאמה מתגברת ההסכמה הבינלאומית נגד הבנייה בהתנחלויות, וכרגע רק וטו אמריקני מונע גינוי במועצת הביטחון. תהליכים אלו מציבים איום ברור על כל מפעל ההתיישבות היהודית בשטחים שכבשה ישראל ב-67'. זהו רגע האמת בו צריכים יהודים שיש להם זיקה דתית ליהודה ושומרון להחליט: האם הם יותר מתנחלים או יותר מתיישבים? האם הם רוצים שליטה והגמוניה או שמא לקיים מצווה דתית של מגורים בחבל ארץ תנ"כי?
- הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet
המשטר הצבאי המתקיים בשטחים הוא מהגדרתו משטר אפליה בין נתינים פלסטינים ליהודים-מתנחלים עם זכויות יתר. חלק מהמתנחלים עוד נוהג לגבות מחיר ("תג מחיר") מהפלסטינים על כל קושי מצד גורמי אכיפה. למתנחלים יש חשש כי אנשי שמאל
והקהילה הבינלאומית בכללה מתעבים את הרעיון שיהודים יחיו ביהודה ושומרון. אבל הרתיעה היא מאופיו של המשטר שבמסגרתו הם בצד של האדונים.
והרי אבו מאזן בעצמו, כפי שנתגלה בהדלפות לאל-ג'זירה, קידם פיתרון במסגרתו יישובים יהודיים ישארו במסגרת המדינה הפלסטינית. השאלה אם כן מתחדדת: האם המתנחלים רוצים להיות קאסטה שלטת במסגרת משטר צבאי או קהילה דתית החיה לצד הפלסטינים באזור קדוש עבורה?
סופו של משטר האפליה הצבאי בשטחים ליפול, כמו עוד משטרי דיכוי במזרח התיכון. אם למתנחלים אכן חשובה הקירבה ליהודה ושומרון עליהם לשנות מהיסוד את דפוסי החשיבה שלהם ולקיים מאתמול דיאלוג ישיר עם הפלסטינים. העובדה שרק מתי מעט מקרבם, וביניהם בולט הרב פרומן, אכן מנסים ליצור דיאלוג עם השכנים, מעידה על חוסר יכולת להבחין בין המצווה הדתית לרצון בשליטה.
העובדה שאפילו הרב פרומן לא מתנתק מעמדתו הפריווילגית כאזרח ישראלי, מציירת גם את היוזמות שלו ככאלו שלא הולכות עד הסוף. באקלים בו חי הרב פרומן אלו ללא ספק יוזמות אמיצות, אבל פורמאלית הוא עדיין חלק מהצד המדכא. אפילו הוא. וההשתייכות הזו למדכאים במקום לשכנים היא בדיוק מה שיכול להרוס את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
שותפות אזרחית מלאה
גם אם מצבם לא מזהיר, יהודים חיים אפילו בסוריה ובאיראן; גורמים מנטורי קרטא חיו ברצועת עזה; בתוניס התקיימה הפגנה נגד אנטישמיות לא מזמן. כל אלו מצביעים על כך שגם אם האתגרים גדולים והסכנה לא מבוטלת, יהודים יכולים לחיות בסביבה ערבית ואפילו כזו העויינת לישראל. לכן התביעה כי ישראל תמשיך לשלוט בשטחים איננה תביעה בעד התיישבות יהודית ביהודה ושומרון (זו כשלעצמה שאיפה דתית שבהחלט ראוי לכבד) אלא בעד המשך השליטה וההגמוניה הישראלית.
הדרך הטובה ביותר להמשיך את מפעל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא דרך של שותפות אזרחית מלאה עם הפלסטינים: חבירה למאבק הפלסטיני הבלתי אלים נגד הדיכוי; קריאה לשיוויון אזרחי שבו חיים משותפים יתאפשרו; ותמיכה ברורה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. רק בתוך האקלים הזה יווצרו חיים משותפים.
מי שאכן רוצים להיות מתיישבים יהודים באזור ערבי, יכולים ללמוד משהו מהניסיון של ארגוני החברה האזרחית וההתארגנויות הלא רשמיות של יהודים וערבים שהחליטו לסרב להיות אויבים. הם יכולים ללמוד משהו מהצעירים בתוניסיה שקראו: "יהודים, נוצרים ומוסלמים, כולנו תוניסאים". הם יכולים ללמוד משהו מהחום בו מתקבלים בשטחים אנשי "רבנים לזכויות אדם", והפעילים הדתיים למען שייח ג'ראח. הם יכולים להביט לעבר המפעל הזה של מאבק משותף לשיוויון וחיים בכבוד ולבחון מחדש את הבלבול המזיק בין התיישבות להתנחלות.
לכשישנו היהודים ביהודה ושומרון את הגישה, ויפנו לפלסטינים בבקשה להיות שותפים למרקם החיים באזור המיושב על ידם, הם יגלו שותפים מפתיעים. הרבה אנשי שמאל, פעילי זכויות אדם, ופעילים פלסטינים יעמדו לצדם. אנשי חזון של שותפות אזרחית ישמחו לתמוך בצרכיהם הדתיים של יהודים כשהם נקיים מפוליטיקה של שליטה.
יריב מוהר, עוסק בהסברה לארגוני שינוי חברתי
לפנייה לכתב/ת 
