"הסטריאוטיפים לא משתנים, רק האויב הדמיוני"
אומברטו אקו אמר שבישראל לא קראו את ספרו החדש. ובכן, טעות. אריאנה מלמד כותבת על "בית הקברות של פראג" והרעיונות האנטישמיים שאולי אפשר לחשוב בטעות שנמצאים בו
אקו בירושלים. דווקא יש מי שקרא (צילום: אוהד צויגנברג)
כשמשליכים כפפה כזאת, איך אפשר לעמוד בפיתוי?. קראתי (בתרגום לספרדית) את "בית הקברות של פראג" ("El Cementerio de Praga") והוא רומן מצוין (אחרי כמה נפילות) של היוצר הפורה הזה.
השנה ימלאו 30 להופעתו של "שם הוורד", חיבור הפרוזה, ואף על פי שכל אחד מספריו מתרחש בתקופה שונה ועל רקע שונה לגמרי, כמה מהם קשורים זה לזה בעיסוק מתמיד, על סף האובססיה, שאקו פיתח כלפי תיאוריות קונספירציה.
ייאמר מיד שהוא לא מאמין בהן. הוא רק מנסה, כסמיוטיקאי וחוקר תרבות, להתחקות אחר ההיסטוריה של גופי ידע אלטרנטיביים, חוץ ממסדיים ומופרכים לגמרי שבלעדיהם לא ייתכנו תיאוריות כאלה. מי שעוקב אחרי יצירתו בנאמנות ואהבה יכול לראות כיצד דרכי החקירה שלו משתכללות, והעולמות המקבילים שהוא מתאר בספריו הופכים אמינים יותר ויותר.
מזימות על מזימות
כבר ב"שם הוורד" חשף מזימה (בדיונית) להעלים את מיטב הקלאסיקה של הפילוסופיה היוונית מן המאמינים הקתוליים בראשית ימי הרנסנס, והבהיר דרך רציחות משכנעות מאוד שחיי אדם תמיד נראים למאמין הקנאי פחות חשובים מאמונתו. ב"מטוטלת פוקו" גילה לקוראיו כי מה שמעניין אותו בצד התיאוריה הוא הביטוי המעשי שלה, בארגונים חשאיים שמוקדשים להפצתה ולביצורה, כמו הטמפלרים והבונים החופשיים.
עטיפת "El Cementerio de Praga". מוצלח, סוף סוף
ב"באודולינו" הרחיב את תחום החקר לתעתועים המתקבלים ממשחקי אמת ושקר בתוך יצירה בדיונית, וגם חקר את מהותו של הזיוף: כל התימות הגדולות האלה הבשילו ביצירתו לכלל מעשה ספרותי נועז יותר, שיוצא לבדוק כיצד נוצרו הפרוטוקולים של זקני ציון, ללא ספק החיבור האפקטיבי ביותר של הקונספירציה הענקית הקרויה אנטישמיות. עד כדי כך אפקטיבי, שהוא הבסיס הרעיוני (לא היחיד, צריך להודות, אבל אחד החשובים) שהוביל לרצח שישה מיליון יהודים.
כדרכו, שוזר אקו ברומן עוד עניינים מרוחה הסוערת של המאה ה-19. בין היתר יש בו דיון גם בתיאוריית הקשר שנרקמה סביב המהפכה הצרפתית, יש נציגים לוויכוח ההיסטורי באיטליה בין חסידי הריסורג'ימנטו, תנועת האיחוד האיטלקית שגריבלדי היה אחד ממנהיגיה, לבין המלוכנים והבדלנים שדגלו בהפרדה בין מחוזותיה ההיסטוריים של איטליה. זו היתה מלחמה עקובה מדם, וכמה מגיבוריה האמיתיים זוכים לחיים חדשים בספר. בכלל, כל הדמויות, למעט הביוגרפיה של הגיבור הראשי, אמיתיות לגמרי - ומכאן מתחילות הצרות של אקו.
פחד חולני
כי סימון סימוניני, זייפן ונוכל פוליטי מדופלם, משרתם של כמה משטרים רעועים באירופה בתחילת עידן הלאומיות, הוא זה שיצר את "הפרוטוקולים"על פי אקו. וכיון שהוא מוביל את העלילה, ולא נפרט כאן מחשש לספוילרים, הוא מרבה בהתבטאויות המעידות על הפחד החולני שלו מפני יהודים והאיבה התהומית שהפחד מוליד.
מי האנטישמי האמיתי? (צילום אילוסטרציה: אבישג שאר-ישוב)
סימוניני האמיתי, ימח שמו וזכרו, היה דמות שולית בחיי המחשבה באיטליה של וצריך לזכור אותו לדראון עולם בגלל הנזק שרעיון עיוועים אחד שלו גרם. הוא היה האיש ששתל במוחו של קונספירטור אחר, ידוע יותר - האב ברואל - את הרעיון שהיהודים עמדו בבסיסה של המהפכה הצרפתית, אחרי שהכומר המכובד כתב ספר ש"מוכיח" כי כל רעיונות החירות והאחווה המטורפים הללו אינם אלא פרי קשר משותף לבונים החופשיים ולמסדר הטמפלרים. "נו, ומי אתה חושב מנהיג אותם? היהודים!", אמר סימוניני והאב ברואל השתכנע וזרעי "הפרוטוקולים של זקני ציון" כבר נזרעו.
האיבה, הפחד ותאוות הבצע של סימוניני הופכים לאנטישמיות מזוקקת. היא כנראה משכנעת ברומן עד כדי כך, שעם הופעתו של הספר באיטליה ועוד לפני שהיה שם לרב מכר, התעוררה מחלוקת ציבורית סביב "כוונת המחבר" ו"מהו בדיון ומהי אמת".
כאילו היה אמת לאמיתה
הרב הראשי של יהודי רומא טען במאמר די מבוהל כי כיוון שהספר הוא רומן ולא מחקר היסטורי, וכיוון שהאמירות האנטי-יהודיות בו כה מרובות, סופו של הקורא התמים להאמין בהן כאילו היו אמת לאמיתה, מה גם שהרומן מלא דמויות אמיתיות ואירועים ממשיים, ולכן הסכנה לבלבול שכזה גדולה במיוחד.
אקו ענה לו שזה בדיוק הענין - הוא כתב רומן, וברומן נבחנת הדרך בה נוצרו סטריאוטיפים עויינים וכיצד אפשר להשתמש בהם, לאורך ההיסטוריה, כדי ליצור ולהצדיק עוולות כלפי ישועים, בונים חופשיים, או יהודים: הסטריאוטיפים לא משתנים, רק האויב הדמיוני משתנה עם הזמן. "רציתי לתת לקורא אגרוף בבטן", אמר אקו. לא כולם חטפו אותו כפי שרצה.
גם ב"אובזרבטורה רומאנו", בטאונה הרשמי למחצה של הכנסיה, שנאו את הספר. בביקורת קטלנית ביותר (על רקע שפע של שבחים) הועלה אותו טיעון מבוהל עצמו - תיאורים מתמשכים של מעשי-נבלה יהודיים עלולים ליצור "ניחוח של עמימות" אצל הקורא, שישאל את עצמו אם המעשים הללו אירעו באמת, כיוון שהדמויות בספר משוכנעות שאכן אירעו.
סולד מאנטישמיות
לא רק תיאוריות קונספירציה יצוקות בתבנית מוכרת, גם ויכוחים פוליטיים-ספרותיים. אקו יכול רק להביט בצער במהומה שהספר חולל, מפני שיש לו כמות עצומה של קבלות על התנגדותו המתמשכת לכל סוג של אנטישמיות, וגם על עניין ציבורי במיגורה.
אקו לא צריך לומר "כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים", או להצביע על העיסוק שלו במסתרי הקבלה (לא בגרסת מדונה, אלא בטקסטים מחקריים רציניים) כדי להוכיח את סלידתו מאנטישמיות, הוא כתב, הרצה והתבטא באופן עקבי נגד כל גילוי אנטישמי באיטליה, ואת שורשי הרומן שלו תוכלו למצוא במאמר שראה אור ב-2002,
בו הוא מנסה להסביר כיצד ומדוע האנטישמיות האינטלקטואלית, זו שיש לה בסיס רעיוני לכאורה מוצק, נולדה בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-19.
אבל כל זה לא עזר לו כשהיה מי שזיהה את ההתבטאויות של סימוניני עם העמדות של אקו, ואת עצם עיסוקו באנטישמיות כסוג של תמיכה ברעיון. אני חוששת שגם כאן יהיו מי שייבהלו מן הרומן המצוין הזה, ובמקום לחטוף את האגרוף של אקו ולחשוב, למשל, כיצד נוצרו אצלנו - צאצאי קורבנות הסטריאוטיפים - תבניות חשיבה גזעניות לא פחות מאלה שהופעלו כלפינו, יעדיפו לתקוף את המחבר. כבר עכשיו אפשר לומר להם, שכמו הראשי של יהודי רומא, הם יעשו טעות ענקית בהבנת הנקרא.
