גברים, אל תשלחו אותנו לסרוג גרביים
באגדה התלמודית, שולח רבי אליעזר אשה חכמה אחת "לסרוג גרביים", משום שהעזה להעלות שאלה למדנית. אך כל מי שמכיר את פסוקי התורה, יודע כי מדובר במלאכת הטוויה של המשכן, שבה עסקו גם טובי הגברים
חוכמת הלב
פרשת השבוע שלנו, "ויקהל", היא הפרשה של חוכמת הלב. הפרשה עוסקת בתרומות השונות שמביאים בני ישראל לבניית המשכן. ריקוד זוגות עדין וקשוב מתקיים בין התרומות שהעם מביאים לעבודה שעושים אנשי המקצוע. אלו גם אלו מכונים "חכמי לב" (ל"ה, י'): "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ל"ה, כ"ה-כ"ו): "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (ל"ה, ל'-ל"ה): "...רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:... מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם..." ועוד ועוד.
אני לא יודעת מהי בדיוק "חוכמת לב", אך מההופעות הרבות של הביטוי בפרשה שלנו, אני מבינה כי מדובר בסוג של חוכמה המשלבת את המוח והידיים – עבודת כפיים מורכבת ומדויקת.
חוכמה חוצת מגדרים
באופן מעורר השתאות, דווקא בעניין זה מקפידה התורה להזכיר את חלקן הגדול של הנשים במלאכה. בניגוד למקובל במקרא, בו רוב (אם לא כל) ענייני הפולחן מסורים בידי גברים - זוכות הנשים למקום של כבוד בעולם "חוכמת הלב", והן עוסקות במלאכת הטוויה של המשכן. הטוויה איננה פעילות פחותת ערך, שכן כל מלאכות המשכן דומות לה בהיותן אומנויות – מלאכות כפיים של אנשים מיומנים.
התנדבות לעגל והתנדבות למשכן
גם בפרשה הקודמת היה העם עסוק במגבית פנימית, אלא שזו הייתה מגבית לעבודה זרה (שמות ל"ב, ב'-ג'): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן".
מצד אחד, מתסכל לראות כמה קל לגייס אותנו למשימות לאומיות. סמיכות הפרשיות מלמדת שיעור חשוב ועצוב בתופעת העדר; נראה תור – נעמוד בו. נראה אנשים רצים – נצטרף אליהם. קולות ההמון מבטלים את חוש הביקורת שלנו. מצד שני, חשוב לשים לב גם להבדל בין מעשה העגל למעשה המשכן – במעשה העגל בני ישראל מביאים רכוש, במעשה המשכן הם מביאים רכוש אבל גם משקיעים את נשמתם, הם "חכמי וחכמות לב".
שאלה של אישה חכמת לב
כפי שביקשתי להראות בפרשה הקודמת, תגובת משה ואלהים לחטא העגל תזזיתית. התגובה נעה בין ניסיונות פיוס, לבין סוגים שונים של עונשים קשים. אישה חכמה אחת פונה אל רבי אליעזר בן הורקנוס, ושואלת אותו מדוע אלוהים ומשה הענישו בעונשים שונים על חטא אחד? (תלמוד ירושלמי, סוטה פרק ג' הלכה ד'): "מטורנה (אישה נכבדה) שאלה את רבי אליעזר: מפני מה חטא אחד במעשה העגל, והן מתים בה שלוש מיתות? אמר לה: אין חוכמתה של אישה, אלא בפילכה (בפלך), שכתוב: "וכל אישה חוכמת לב בידיה טוו".
אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלוש-מאות כור מעשר בכל שנה. אמר לו: יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים. וכשיצתה (אותה גברת נכבדה) אמרו לו תלמידיו (לרבי אליעזר): רבי, לזו דחיתה - לנו מה אתה משיב..."
קריאת האגדה מלמדת שהמטרונה, הגברת הנכבדה, פנתה אל רבי אליעזר בפומבי. במקום השיחה נכחו בנו של רבי אליעזר ותלמידיו. רבי אליעזר מלבין את פניה של האישה בפומבי. היא שואלת שאלה, והוא, במקום לענות לה, שולח אותה לסרוג גרביים. את האיחול המקסים הזה מבסס רבי אליעזר על הכתוב בפרשה שלנו, ולפיה נשים חכמות טוות.
לשני סוגים של תוכחות זוכה רבי אליעזר. בנו, הורקנוס, מותח עליו ביקורת מתוך העולם המעשי. המטרונה, ככל הנראה, פרנסה את הורקנוס, ותגובת אביו עלולה לגרום לו להפסד כלכלי ניכר. כשהבן תוקף את אביו בנימוק כלכלי, גואה חמתו של האב והוא מקצין את עמדתו: "יישרפו דברי תורה - ואל יימסרו לנשים".
אתם שומעים אותו? האם הוא באמת מעדיף לאבד לנצח את התורה, ובלבד שלא לחלוק אותה עם נשים חכמות?!
התלמידים מבקרים את רבי אליעזר על תוכן התשובה, ותוהים האם יש לו תשובה לשאלה החכמה שנשאל. נלמד מכאן – שאלת המטרונה היא אכן שאלה למדנית, ומה שנראה פחות למדני, זו התגובה התוקפנית של רבי אליעזר.
זהירות, אירוניה!
אני רוצה להציע גם קריאה אירונית של המדרש הקשה הזה. המטרונה שואלת את רבי אליעזר על חטא העגל. הפסוק שרבי אליעזר שולף על מנת להימנע מתשובה, הוא פסוק מבניית המשכן. רבי אליעזר שולח את הגבירה הנכבדה "לסרוג גרביים", אך כל מי שמכיר את פסוקי התורה יודע באיזו סריגה מדובר. מדובר במלאכת הטוויה של המשכן, אותה מלאכה בה עסקו גם טובי הגברים - אותה מלאכה שאפשרה להקים לאלוהים משכן מדויק במדבר הפרוע.
מלאכת חכמי הלב של הכנת המשכן היא המלאכה הכי לא מגדרית שיש בתורה. הפסוק שרבי אליעזר שולף לעומת המטרונה, חותר תחת עצמו. יש "פלך" ממדר ומשפיל, ויש "פלך" משתף ומחמיא. רבי אליעזר רצה לקלל, ונמצא מברך.
ובבית המדרש של הטוקבקים:
שלש מחשבות לסדר:
א. בפרשה של השבוע שעבר השוויתי בין השקיית הסוטה להשקיית מי העגל, ובין הקנאה האלוהית לקנאה הגברית. תוך כדי השוואה זו, הבעתי עמדה מצערת (אם לא למטה מזה), ולפיה קל להבין את תגובת הקנאה האלוהית. לא יודעת מה גרם לי לכתוב כזה דבר, ואני כמובן חוזרת בי.
ב. אני באמת לא מבינה למה חלק מרבני הציונות הדתית, דווקא כאלה שמטיפים להקפדה גדולה בענייני צניעות, כתבו מכתב עידוד למשה קצב. מה? למה? זו כבר מזמן לא שאלה תיאולוגית, זו שאלה סוציולוגית; אפילו ברמת הפשט אני לא מבינה מה קורה כאן. האם למישהו יש הסבר?
ג. כנסו כבר לפייסבוק, זה ממש פשוט. אל תשאירו את בית המדרש ללא תורה. אתם חסרים לי מאוד.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
