עניין של חיים ומוות

מעשה במאיירת נשכחת

אורה איל, פיסה של יופי מילדותנו הקולקטיבית, הלכה לעולמה השבוע, והותירה אחריה מאות דימויים ויזואליים שמאות אלפי ילדים אוהבים עוד לפני שהם יודעים לקרוא ולפענח בעצמם את הקשקושים השחורים האלה עם הנקודות, שלימים יקראו להם טקסט.

"מעשה בחמישה בלונים". המאיירת לא זכתה לכבוד של המחברת

לפני שהם מתחילים לקרוא בעצמם, ילדים צריכים להתאהב בציורים כדי להעריך את יופיו של סיפור, וכשקוראים להם, לעתים קרובות הם עסוקים בזמן ההקראה בפענוח רזי התמונה בעיניהם ובמוחם, והעיסוק הזה דומה להשלמת הפערים שקורא מנוסה מבצע מבלי דעת תוך כדי עיון בכתובים: הטקסט הרי לעולם לא מגלה לנו הכל, ומה שמוסתר, מבוגר משלים מנסיונו וידיעותיו, וחיי הקריאה הקודמים שלו.

ילדים משתמשים באיורים גם לצורך ההשלמה, ואפשר לראות כיצד הם עושים זאת בחן כשמבקשים מהם לספר את הסיפור בעצמם: אם האיורים מוצלחים, תמיד יהיו בסיפור של הילד פרט או שניים הלקוחים מתוכם וכלל לא מצויים בכתוב.

"תירס חם". יצירה נוספת של אורה איל

ספרות הילדים המקורית שלנו הולכת ומשתבחת. יחד עמה, נוצרים כאן איורים מופלאים של ממש, בידי אנשים מוכשרים מאוד, אבל הם עדיין לא זוכים למלוא ההכרה שהם ראויים לה. בסוף לימודיהם בגן חובה,

רוב ילדי ישראל יכירו את "מעשה בחמישה בלונים" וגם את "הבית של יעל" וכמעט כולם יידעו לומר שכתבה אותם סופרת ששמה מרים רות. בבית הספר היסודי ילמדו אותם לכבד את מלאכתו של הסופר - להתחקות אחר הביוגרפיה שלו ויצירותיו, להיפגש עמו ולשאול שאלות ואפילו לחגוג לו יום הולדת, כבוד לו בינתיים זוכה רק ח.נ. ביאליק.

והמאיירים? נסו לשאול ילד בגיל ראשית הקריאה מי אייר את "הבית של יעל" ואת הבלונים עזי הצבע, השונים כל כך מן הילדים הפסטליים. סביר להניח שלא יידעו, ואחר כך יתפלאו לגלות שאותה אשה ממש, אורה איל, דיברה אליהם בשני הספרים בשתי שפות איור שונות לגמרי, והיו לה שפות נוספות בעשרות הספרים שעיצבה.

אפשר, רצוי וצריך להנכיח את יצירתם של מאיירים כחלק מחיי הקריאה של ילדים בגן ובבית הספר, ובאמת שלא צריך לחכות עד שיילכו לעולמם וניזכר בהם, ובילדותנו שחלפה, באבחה של צער בלב - ובלי היכולת הילדית להתפעל מציור מוצלח.

משפט צדק?

אפשר לנשום לרווחה: האפיפיור בכבודו ובעצמו, הוד קדושתו בנדיקטוס ה-16, קובע שלא רצחנו את ישו. המסקנה הנחרצת הזו מעיון בכתבי הקודש אינה חדשה: כבר ב-1965 הודיע הכס הקדוש שזה לא אנחנו, אבל הוצאת הדיבה הכי קטלנית בהיסטוריה עדיין נדבקת ליהודים באשר הם, במיוחד בתרבות הקתולית, ונדמה שצריך לרענן את זכרונם של הקתולים בנושא לעתים קרובות יותר, לא רק פעם ב-40 שנה בערך.

ישו. מה אתם באמת יודעים על מותו? (צילום: AP)

ומה יהודים יודעים על משפטו ומותו של ישו הנוצרי? כמעט כלום, מפני שארבעת ספרי הבשורה הם לא חלק מארון הספרים הישראלי, הנושא לא נלמד בבתי הספר, התלמוד לא מזכיר את ישו בכלל והעניין כולו מעורר סוג של אי נוחות מהולה בבורות - עד שקוראים את "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", ספר מופלא של השופט המנוח חיים ה. כהן.

ההמלצה מיועדת לאפיפיור כמו גם לסקרנים מקומיים ותאבי דעת. בקיאותו המופלגת של השופט העליון ברזי המשפט הרומי והעברי העתיק גם יחד,

קריאתו בברית החדשה לא כדי להתרשם מן הסיפור אלא כדי לגלות את התשתית המשפטית שלו, בצד יכולתו להסביר את העובדות להדיוטות מבלי להתנשא, הופכים את הספר הזה לצירה משפטית-בלשית-ארכיאולוגית נדירה מאוד.

האיפוק הרשמי שחיים ה. כהן גזר על עצמו בסגנון הכתיבה שלו, מסתיר את המעורבות הרגשית העצומה של יהודי שגדל בגרמניה וראה במו עיניו את כיצד הנאציזם משתלט על המולדת האהובה שלו. אף על פי שהיטלר לא הגה את הפתרון הסופי כנקמה על הרצח, עלילת הדם ההיסטורית היתה כה מושרשת בעולם הנוצרי, עד כי סביר להניח שכהן עצמו נתקל באופן אישי בהאשמה הגורפת כלפי היהודים.

ומן הידע והפאסיון הפרטי נוצר ספר שמוכיח, עקב בצד אגודל ומתוך הסתמכות על מגוון עצום של מקורות, כי לא רק שלא רצחנו את ישו, לא צלבנו ולא עינינו אותו, אפילו לא העמדנו אותו לדין ולא אסרנו אותו ולא שפטנו אותו בכלל. הערך המוסף הוא חשיפת המנגנונים המשפטיים של העולם העתיק באופן כה משכנע, עד שאפשר לשמוע תוך כדי הקריאה את הדי פסיעותיו של יהודה איש קריות כשהוא רץ להלשין לרומאים.

"טוב, אז אני הולך"

לרגעים אחדים נדמה היה שדווקא לשכת הפרסום הממשלתית הצליחה ללכוד בכשרונה את תמצית הישראליות הבוטה, הבועטת והעומדת על המשמר מפני קומבינות - והכל בתשדיר קצר, קליט ואפקטיבי אחד שמיועד להבהיר לנו שמותר לנו לעזוב את חברת הסלולר שלנו.

קומפן בתשדיר. היה קולע, אבל לרגע

רון קופמן לא לוהק לתפקיד רק בגלל מעמדו הציבורי, אלא בעיקר מפני שהוא מייצג בעיני המלהקים מגוון עצום של תכונות כלל ישראליות: גבר מקריח ומכריס וצועק, מונע מחרדה תהומית מפני האפשרות לצאת פרייאר, מדבר בטון של רס"ר משמעת על ספידים, עושה תרגילי כושר בלתי אפקטיביים בעליל, נוהם במקום שבו אחרים טוענים טענה, מגביר את הווליום ואת רמת התוקפנות ומאיים ב"טוב, אז אני הולך". וכן, זה היה מצחיק מאוד מפני שזה היה קולע מאוד - לרגע.

כי סיפורו של הגבר הישראלי הסטראוטיפי הזה לא נגמר כאן. כשחברות הסלולר ראו את התשדיר, חשכו עיניהן, והן התדפקו על דלתו של שר התקשורת ואמרו לו שהתשדיר יעודד אלימות כלפי נציגי השרות,

ובכלל - ממתי משרד ממשלתי מדבר כל כך לא יפה?

המשרד ככל הנראה התקפל: מעתה אפשר יהיה לראות רק גרסאות מרוככות וקצרות, ויש גם ספין - המשרד כמובן אינו מודה שהוא התקפל, ואומר שבעצם תכנן את את הקמפיין בדיוק כך מראש. והנה, במרחב המשתרע בין הקמפיין למדיניות, בין מסך הטלויזיה למציאות, מקופל גם הסיפור הישראלי כולו: הגבר הכוחני והבוטה הזה? נראה אותו עומד מול כוחות גדולים ממנו ואומר להם את האמת בפרצוף: מיד יעוטו עליו עורכי דין של הכוחות הללו, ויכניעו אותו באהבה העצומה הפורחת בין הון לשלטון עד שישתיקו אותו כליל, וגם יכחישו שהם משתיקים. כשהישראלי הסטראוטיפי הזה יודע היטב שכך נראים חייו, איך לא יצעק?