"בראש איגוד העובדים הסוציאליים עומד גבר"

הסיפור של ז' (27), פליטה מאריתריאה, יכול היה להישמע כמו הקלישאה המוכרת של הפליטות האחרות שהגיעו לארץ. עובדת בניקיון, מגיעה ממשפחה ענייה בת שבעה ילדים וכו'. כשהייתה קטנה יום אחד אביה נעלם מהבית. "רק עשר שנים לאחר מכן גיליתי שמת בכלא. לא ידענו איפה הוא", היא משחזרת. "גילינו על זה בעיתון ועד היום אנו לא יודעים איפה הגופה". לדבריה, "אימי תפקדה כאבא ואני כאימא".

הסיפור הזה, עצוב ככל שיהיה, לא יוצא דופן. עד שמתבררים הנתונים הנוספים שבו. היא למדה תואר ראשון בביולוגיה,  והצטרפה לפעילות מחתרתית של פמיניסטיות שם נאבקה נגד מילת נשים - כריתת דגדגן. בין לבין גם לימדה במסגרת שירות לאומי – שאותו סיימה בהצלחה. לדבריה, בגלל פעילותה הפמיניסטית שהייתה גם נגד השלטונות הייתה בסכנת כליאה ולכן ברחה ב-2008 מאריתראה למדינות אפריקאיות אחרות והתגלגלה, בסופו של דבר, לארץ.

היא מתנדבת בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) כמתורגמנית, שם מגדירים אותה כפעילה פמיניסטית בולטת. מהעדות שלה אפשר ללמוד על מצב הנשים בארץ. "בישראל יש זכויות שוות. בישראל גם הנשים וגם הגברים עובדים". היא מסבירה, "באריתריאה נשים עובדות רק בבית. כאן תנאי המחיה שונים, כשגם הנשים וגם הגברים

עובדים". לדבריה, "בישראל יש לנשים זכות לחינוך גם אחרי התיכון. יכולת להתפתח בזכות עצמן. לנשים יש זכות לבחור מה שהן רוצות ועם מי הן רוצות. את בעלי, איתו התחתנתי בישראל, הכרתי מגיל צעיר וזה סיפור אהבה אמיתי".

נעמה לוין (29), עו"ס מבאר שבע, מדגישה שבארץ המאבק לשוויון זכויות מלא לא תם. לוין עבדה במוקד לביטחון תזונתי ושותפה לקידום פרויקטים בתחום גם היום. כיום, לצד המאבק שצוין, היא פעילה במאבק העו"סיות. "נשים עדיין נתפסות כאוכלוסייה חלשה שאפשר לרמוס את הזכויות שלה", היא אומרת. "אשה נתפסת כמשכורת שנייה בבית, כמישהי שלא תיאבק על הזכויות שלה. אלה סטיגמות שעדיין קיימות".

זה לא קצת אנכרוניסטי? "רואים את זה בשטח. בתחום של עבודה סוציאלית מי שמנהלים את התחום הם גברים. בראש איגוד העובדים הסוציאליים כרגע עומד גבר. ברגע שחברות שלי הפכו לאימהות וצריכות לצאת מוקדם מהעבודה מתחילים להתייחס אליהן כפחות שוות ערך. עם כל תמיכתי באיציק ובאיגוד העובדים הסוציאלים, צריכים לשאול את השאלה איך במקצוע ש-90% נשים עומד גבר בראש המאבק". 

"לא רק בולמות זעזועים, סותמות חורים"

לדברי לוין, היחס לו זוכות הנשים בשוק העבודה לא תואם את חשיבות עבודתן. "בחזית החברתית והחינוכית עומדות נשים", היא אומרת. "זה מראה על ההשפעה שלנו לעצב את העתיד. החשיבות של המקצועות האלה, השוחקים, משמעותית לפיתוח ההון האנושי. צריך להסתכל על נשים כדמויות חזקות שיכולות להשפיע על המדיניות החברתית בישראל כמו גם בתחומים נוספים ולא רק כבולמות זעזועים, סותמות חורים".

נעמה לוין:"אשה נתפסת כמשכורת שנייה בבית, שלא תיאבק על זכויותה"

ואת זה מיישמת גם רסמיה איזבידת (42), מסכנין. "אני כבר 12 שנים עובדת במשפחתון ששיך לתמ"ת", היא אומרת. "נשואה עם שלושה ילדים". איזבידת היא ראש וועד של מטפלות סכנין, חלק מאיגוד ארצי של מטפלות בארגון כוח לעובדים – איגוד שכולל נשים ממגזרים מוחלשים באזורי פריפריה. "מעמד הנשים השתנה לטובה אבל חסרים עוד הרבה דברים. יש הרבה בנות שיוצאות ללמוד. מאפשרים גם לעבוד מחוץ לעיר, לא רק בעיר. אבל עדיין - גבר מרוויח יותר. יש עוד דברים שחסרים".

כשאת נאבקת בתור אישה לקבל זכויות, איך מסתכלים עלייך? "בהתחלה ניסיתי להתחיל בפנים, בבית שלי, בשכונה שלי. להסביר שאנחנו אותו דבר. שגם אני מוכנה ויש לי יכולת לעמוד בכל משימה. לאט-לאט מתחילים מגיל קטן להשתנות. בעוד כמה שנים אני בטוחה שישתנה".

מי לא מקבל עדיין? "בעיקר המבוגרים, כמו אבא שלי, כמו סבתא שלי. יש להם התנגדות. נגיד כשיש אסיפה באוניברסיטה בתל אביב יש מי שלא מסכימים שנשים ייצאו ויחזרו מאוחר. זה עדיין לא מקובל אצל כל המגזר". ובכל זאת, גם את עובדת כמטפלת, מקצוע נשי. "לפני המשפחתון עבדתי גם בחקלאות, במה שאפשר לעבוד כדי לעזור ולהתפרנס. אין בושה בשום עבודה".

סקר שהפיקה הטלוויזיה החברתית  לקראת יום האישה, מציג את עמדותיו העגומות של האדם ברחוב:  

מאבקי עובדים (או שבעצם עובדות?)

יניב בר אילן, רכז התקשורת ב"כוח לעובדים", אומר שבתקופה האחרונה חל שינוי מגמה בשוק העבודה: "מאבקי עובדים הפכו היום בעצם למאבקי עובדות. מה שהחל עם מאבק המורות ומאבק העובדות הסוציאליות ממשיך עם המנקות וגם מאבק הפרקליטים הוא למעשה מאבק הפרקליטות. גם מאבק הסגל האקדמי הופך להיות נשי. במילים פשוטות: כל מקצוע שעובר פמיניזציה חווה פגיעה בתנאי ההעסקה. ברגע ששכר התחלתי הוא נמוך מאוד הנחת היסוד היא שלא מדובר בקריירה".

דורית אברמוביץ', קמפיינרית של ארגוני נשים, ואחת ממובילות הקמפיין של ארגוני הנשים במשפט קצב, מצטרפת: "האפלייה נגד נשים מתגלה בכל אופניה ומכל זוויותיה בכל מה שקשור לעבודה ולשוק התעסוקה. נשים מוכללות מראש למה שנקרא מקצועות נשיים של נותנות שירותים שונים במקצועות נמוכי שכר".

ואכן, נתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע מעידים כי שני ענפי התעסוקה העיקריים של נשים הם חינוך (21%) ושירותי בריאות, רווחה וסעד (17%). זאת ביחס לתעשייה ועסקים אצל גברים. עוד עולה מהנתונים כי הכנסת

אישה מהווה 66% מהכנסת גבר. מי שמחפשת סיבה להתעודד - בשנות ה-90 הפער היה גבוה יותר.

"חשוב להדגיש גם שציבור הנשים הוא לא ציבור אחד, יש בתוך הציבור הזה כאלה שסובלות מאפלייה כפולה ומכופלת" מוסיפה אברמוביץ', "בתוכן נשים ערביות, מזרחיות, רוסיות וגם פליטות".

מה תעני למי שישאל מה הן רוצות? הרי רוב הציבור כבר מאמין בשוויון. "אני שמחה שיש מי שחושב שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר לנוח על זרי דפנה. האפלייה קיימת בכל הדרגות עדיין, מרמת הדירקטוריון ועד לציבור המובטלות.

ומה הלאה? "נצליח לעשות את השינוי כשיהיה חיבור וסולידאריות בין כל המקצועות ובין נשים מקבוצות אוכלוסיה שונות. הפליטה והעובדת הסוציאלית, המורה ועובדת הניקיון".

• המדור ישמח להיות באינטראקציה וקשר במייל ובטוקבקים. להצעות, הערות, הארות וכו' - yairnat@gmail.com. אולי ביחד נצליח לשנות.  
• המדור ביוזמת תנועת עמי - תנועה חברתית לוחמת, למען סגירת הפערים הכלכליים והחברתיים, מדיניות כלכלית-חברתית הוגנת, ומנהיגות ערכית ומוכשרת. לפרטים נוספים והצטרפות לחצו כאן.
• לחצו כאן למדורים הקודמים: "ניאבק עד שמחיר הדלק יירד משישה שקלים", אז למה אנחנו לא יוצאים לרחובות?