מרביץ תורה
אלוף ישראל לשעבר באיגרוף תאילנדי מחלק את יומו בין לימוד תורה, לאימון בני נוער במסגרת מועדון "דאורייתא". מלבד מכות נמרצות, מלמד האברך המזוקן את חניכיו שיעורי תורה, ענווה ורוחניות, במכון שקיבל תעודת כשרות רבנית
דרור וולורד, אלוף ישראל לשעבר באיגרוף תאילנדי, חזר בתשובה לפני כ-15 שנה, כשהיה כבר עמוק בתוך האגרופים לפנים. שלא כחוזרים בתשובה רבים המשאירים את עברם (גם המקצועי) מאחוריהם – וולורד החליט לא לעזוב, אלא לשלב תורה ומכות, או במילים שלו - רוח עם כוח.
חיפש הגנה עצמית
"גדלתי בחיפה בשכונה של יהודים, מוסלמים ונוצרים", מספר וולורד. "חייתי במציאות של אלימות, וחיפשתי מקום שאוכל ללמוד בו להתגונן. הגעתי למכון בעיר התחתית ששימש בבוקר מוזיאון, בשעות אחר הצהריים פעל כמכון לאומנויות לחימה, ובערב היה דיסקוטק. שם הכרתי את האיגרוף התאילנדי. מדובר במגע מלא, ברוטאלי ואלים. אספתי כסף והתחלתי להתאמן שם, וזה מצא חן בעיניי.
"הקרבות הם לצורך התקדמות בלבד". וולרד מאמן (צילומים: "דאורייתא")
"פעמים רבות מכונים המלמדים אומנויות לחימה, רושמים שהם מלמדים הגנה עצמית, אבל ברגע האמת, ברחוב הקשוח, זה לא עובד. מה שאהבתי באימון התאילנדי, זה שהוא אמיתי. זו אומנות לחימה קשה שיש בה מכות ידיים לפנים, ברכיים לפנים, מרפקים לפנים, ובעיטות לראש בעוצמות הכי גבוהות. אין משחקים. יש רק כפפות, ומגני שיניים ואשכים.
"אתה עולה לזירה, ובמשך שש דקות מנסה לגבור על היריב בכל כוחותיך. כבר בהתחלה גיליתי שזה הדבר היעיל ביותר להגנה עצמית".
"חייל של אלוקים"
בגיל 16 החל וולורד באימונים, ועד מהרה יצא לתחרויות. "פגשתי אנשים כוחניים שהייתי צריך להתמודד מולם, והתחשלתי נפשית ופיזית", הוא אומר. "כשהייתי אמור לצאת לתחרויות באירופה, כבר הייתי בתהליך של חזרה בתשובה, לכן אני לא יודע אם הגעתי למיצוי המקצועי שלי".
"אני אוהב אותם, אחרת לא הייתי יכול לעשות את זה". וולורד וחניכיו
גם החזרה בתשובה הגיעה דרך זירת האיגרוף. "כאשר התאילנדים נכנסים לזירה, הם עורכים פולחן טקסי לפני כל קרב. מעין ריקוד שבו הם מרָצים את אחד האלילים שלהם", וולורד מסביר. "כשראיתי את זה, התחלתי לשאול שאלות. בהתחלה שאלתי את המאמן שלי אם גם אני אמור לעשות את זה, והוא ענה: הם בשלהם ואנחנו בשלנו, אל תעשה את מה שהם עושים. ואז התחלתי לשאול את עצמי למי אני אמור להתפלל לפני כל קרב.
"התחלתי לחקור ולהקשות, ולאט-לאט הגעתי ליהדות, וראיתי בה את האמת. הבנתי שיש אלוקים שנתן לנו תורה, ויש לו ציפיות מאתנו, והתחלתי להתקרב. בהתחלה הייתי די לבד. קראתי ספרים והלכתי להרצאות, ולאט-לאט התחלתי לוותר על קרבות בגלל חוסר צניעות, כי נלחמים שם בלי חולצה. פתאום מצאתי את עצמי מתבייש בעצמי, והבנתי שכבר לא אחזור להיות מה שהייתי".
וולורד שגדל בבית חילוני למהדרין, כהגדרתו, אומר שברגע שמצא את האמת שלו, איבד עניין בדעתה של הסביבה על התהליך. "מחייל של איגרוף תאילנדי - הפכתי לחייל של ריבונו של עולם".
תורה לפנים
למען האמת, וולורד גייס את איגרוף התאילנדי למען ריבונו של עולם, והפך את אימוני הקרב לשילוב של רוח וגוף, כשבמהלך האימונים הוא מחדיר בחניכיו לא רק רוח לחימה, אלא גם רוח הקודש.
"המכון שלי נקרא 'הלוחם והרוח', כי הוא מציג שילוב בין חומר לרוח", וולורד אומר. "לוחם צריך רוחניות חזקה. הוא צריך להאמין שהוא מסוגל. אני משתדל ללמד את החניכים שלי כוחות נפשיים, כך שיוכלו להתמודד עם כל מצב שהחיים יביאו, ואת זה אפשר לעשות על ידי אמונה.
"הלוחמים שלי קשוחים. קשה לשבור אותם נפשית, גם אם יצטרכו להילחם מול יריבים קשים, וזה לא רק בשל הידע המקצועי שיש להם, אלא בגלל כוחות הנפש שלהם. אני מלמד אותם שאדם יכול להיות הכי צנוע ועדין, וכשצריך, הוא יכול להיות גם קשה".
את המכון שמפעיל וולורד מלווה רב, "והאישור שקיבלתי ממנו הוא בתנאי שאנחנו עושים הכל בצניעות, ולא מתוך 'כוחי ועוצם ידי'", הוא מוסיף. "לכן אנחנו לא מציגים לראווה את הגביעים והמדליות. אני מאמן בנים בלבד, ומלמד אותם איגרוף לצורך הגנה עצמית בלבד. כשאנחנו מנצחים, אנחנו לא מרימים ידיים ועולים על החבלים כמו שמקובל, אלא לוחצים ידיים ליריב ובזה זה נגמר. התלמידים שלי יודעים שהקרבות שהם הולכים אליהם, מיועדים לצורך התקדמות בלבד, ולא מעבר לכך".
כולם היו בניו
לצד המכון הפרטי שלו, גויס דרור לנהל את מועדון הנוער "דאורייתא", הפועל מטעם המרכז הישראלי של ה-OU. המועדונים הללו הינם מסגרות ייחודיות המשלבות משחקי סנוקר עם תכנים חינוכיים: הרצאות, לימוד, התנדבות בקהילה ועוד.
חיים פלזנר, מנהל פרויקט "דאורייתא" (על שם ג'ק גינדי) מטעם OU ישראל, מסביר כי מועדוני "דאורייתא" נועדו להעצים את הנוער המקומי, ולהעניק לו כלים להתמודד עם אתגרי היום-יום, על ידי אמונה בכוחם. "המועדונים משמשים כבית חם לצעירים", פלזנר מוסיף, "מעשירים את עולמם הערכי, ומספקים חלופה ערכית לתרבות הרחוב".
"אני משמש במועדון כמדריך וכדמות רוחנית", אומר וולורד. "המכון הישראלי שלou שהקים את המועדון, מספק לנו כל מה שאנחנו צריכים מבחינה חומרית - החל מדברים בסיסים כמו מכיבוד ועד משחקי מחשב וטיולים".
המקום פתוח ארבע פעמים בשבוע, משש וחצי ועד חצות, וקולט נערים מגיל 14-20. "אני נותן להם שיחות על פרשת שבוע, ערכים ועניינים הקשורים בתורה וברוחניות", וולורד מוסיף. "אנחנו עושים ביחד עונג שבת, אני עונה להם על שאלות, ואנו מארגנים פעילויות סיוע בשכונה כמו חלוקת מזון לנזקקים.
"אני שואף להביא את הנוער לזהות יהודית ואמונה חזקה בהשם. אני רוצה שהם יהיו גאים ביהדותם, ולא יחפשו דברים אחרים. מאז שנפתח המועדון, אני מרגיש שחוץ מארבעת הילדים שלי, יש לי עוד עשרות ילדים. אני אוהב אותם, אחרת לא הייתי יכול לעשות את זה. כשאתה מסייע לאחרים, זה משמח את הקב"ה".
לפנייה לכתב/ת 
