"החרם על וגנר בישראל - אבסורד"

בחומה הנצורה שבנו בשקדנות אין קץ שומרי גחלת הזיכרון בניסיון לעצור בכל דרך את הסתננות צלילי המוזיקה האדירה של המלחין הגרמני ריכרד וגנר אל תוך המרחב הישראלי, נסדק היום עוד סדק.

חמישה חודשים אחרי השקתה הפומבית והסוערת של עמותת וגנר בישראל וכחצי שנה אחרי ההודעה הרשמית על פתיחתו של פסטיבל ביירוית הקרוב בביצוע נגני התזמורת הקאמרית הישראלית ליצירתו של המלחין הגרמני "אידיליית זיגפריד", התארח המנצח הישראלי אשר פיש בקתדרה למוזיקה במרכז ענב בתל אביב בבוקר שכל כולו הוקדש למוזיקה של וגנר.

מאסטרו פיש, מבכירי המוזיקאים הישראלים בעולם, ששימש בין היתר כמנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית והתזמורת הסימפונית הישראלית ומנצח הבית של האופרה הממלכתית בברלין, מרבה לנצח בעולם על האופרות של וגנר. ביצועיו בהפקת "טבעת הניבלונגים" של וגנר באופרה של אדלייד זיכו אותו בפרס הלפמן האוסטרלי.

פיש ואיראני. "חרם סמיל וחסר היגיון" (צילום: מירי שמיר)

התנגדותו של פיש לחרם על המלחין הגרמני שמת 42 שנה לפני כינונה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בגרמניה ויובל לפני עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, אינה חדשה. "החרם הוא סמלי וחסר היגיון וחייבים להסיר אותו", אמר בעבר. "זהו שילוב של בורות וחיפוש אחרי שעיר לעזאזל ומי שמוביל היום את החרם אינם ניצולי שואה אלא צעירים מהימין. וגנר היה גם המלחין האהוב על הרצל, שהעיד בעצמו כי ההשראה להקמת המדינה היהודית באה לו מהאופרה 'טנהויזר'".

אין ספק שמערך היחסים הפרוורטי משהו בין הקהל הישראלי למלחין הגרמני, שהוא אולי הנערץ והמושמץ ביותר בהיסטוריה, גרם לכך שבאולם של מרכז ענב לא היה הבוקר כסא פנוי בודד. אך מי שציפה לשיח פופוליסטי על עמדותיו ודעותיו האנטישמיות של וגנר, שלא נפלו מאלו שאחזו בהן מלחינים אחרים המבוצעים גם מבוצעים בישראל כמו קארל אורף (שהיה המלחין הרשמי של הרייך השלישי) או ריכרד שטראוס (שהיה נשיא לשכת המוזיקה של הרייך), התפכח במהרה.

פיש עשה בדיוק את מה שראוי היה לעשות במסגרת קתדרה מוזיקלית, והוא לפתוח את התיאבון ולייצר סקרנות כלפי היצירה המוזיקלית של וגנר, לדבר על חשיבותה מעבר לסמל שהפכה להיות ולעורר תהיות לגבי משמעות מחיקתו של כוח משפיע ומכונן מבין דפי ההיסטוריה המוזיקלית בישראל.

וגנר? לא שמעתי עליו (בישראל)

קצת קשה להאמין אבל כפי שהעיד על עצמו פיש, המפגש הראשון שלו עם וגנר היה ב-1992, כשהוזמן לשמש כאסיסטנט למאסטרו דניאל ברנבוים בברלין. אז, נדרש על ידי המאסטרו להכין לו את הפרטיטורה של "פרסיפאל", האופרה האחרונה שוגנר הלחין. "מאז, אני פשוט לא אותו בן אדם", אמר פיש.

"צריך להבין שכשהגעתי לגרמניה לא שמעתי ולא הכרתי כמעט את היצירות של וגנר. המשיכה שלי למוזיקה שלו היא הרגשה פיזית. כשאני מנצח או מנגן וגנר, משהו קורה בי שלא קורה עם אף מלחין אחר. יש משהו בהרמוניות, במרקם התזמורתי, בחלל, במחשבה שהזמן לא חשוב ושזה בסדר לכתוב מערכה של שעה ארבעים ושש. אין לו בעיה למשוך את הזמן כי הוא שולט בפעימה המוזיקלית שלו. כמו שיוסף טל, שהיה מורה שלי, אמר לנו פעם: בביירוית אף אחד לא מסתכל על השעון. שם המוזיקה הופכת להיות העולם כולו. כשוגנר מנגן, העולם מפסיק מלכת".

פיש אינו המוזיקאי הישראלי היחיד שעד שיצא אל העולם, וגנר היה לא יותר מחור שחור בעבורו. הפסנתרנית אסתרית בלצן, מייסדת הקתדרה למוזיקה, העידה גם היא על כך שעד גיל 23, כשהוזמנה לעבוד במטרפוליטן אופרה, לא הכירה את יצירתו של המלחין. "לא היה לי מושג מי זה או איך נשמעת המוזיקה שלו", אמרה. "במטרופוליטן נפתח בפני עולם חדש ואיתו כל ההתלבטויות שקשורות בוגנר".

את קשר הגורדי שנקשר בין האידיאולוגיה הנאצית לבין יצירתו של וגנר לא התירו במרכז ענב, אבל בהחלט פתחו פתח לדיון מחודש, ענייני וחף מפופוליזם ביצירתו. נתח עיקרי מהמפגש, שדגדג רק את קצה הקרחון, הוקדש לקשר בין וגנר לפסנתרן והמלחין ההונגרי פרנץ ליסט. פיש דיבר על ידידותם של השניים ועל ההשפעה האדירה של וגנר על ליסט. השפעה זו, באה לידי ביטוי בין היתר גם בעיבודי הפראפרזות שהלחין ליסט לאופרות של וגנר.

"ליסט חשב שוגנר גאון. הפסנתרן הווירטואוז הזה שהיה אחד המלחינים האהובים באירופה באותה התקופה, לקח על עצמו לקדם דווקא את יצירתו של וגנר, לדאוג לביצועיה ולמצוא דרכים נוספות להפיץ אותה", אמר פיש, והדגיש

באותה נשימה את השפעתה של האופרה "טריסטן ואיזולדה" על שלל מלחינים נוספים בהם סן סנס, ורדי, פוצ'יני וצ'ייקובסקי. "האופרה הזו היא המקבילה המוזיקלית למהפכה הצרפתית", הוסיף.

גם הטעימות שכללה התכנית מתוך הלידרים שמוכרים תחת השם "שירי וזנדונק" ובהם ליווה פיש את בת זוגו, המצו סופרן הגרמניה סטפני איראני, פתחו את התיאבון ואולי חשוב מכך, עוררו סקרנות. אולי לקראת 2013, אז יחגוג העולם 200 שנה להולדתו של וגנר, ייפתח מחדש דיון ראוי על הסרת החרם שנולד ב-1938 במסגרת קונצרט פתיחת העונה השלישית של התזמורת הסימפונית הארצישראלית, שהפכה לימים לפילהרמונית הישראלית. או כמו שאמר פיש: "בשנות השלושים של המאה הקודמת, על המוזיקאים היהודים בגרמניה נאסר לנגן וגנר כי הוא היה המלחין האהוב על הנאצים. כיום, נאסר עליהם לנגן וגנר בישראל. זה אבסורד".