תנו לנאנסות עוד זמן

גזר הדין במשפטו של הנשיא לשעבר, משה קצב, ממחיש יותר מכל את הצורך להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק לצורך הגשת תביעות אזרחיות במקרים של הרשעה בעבירות חמורות.

לצד העונש המידתי שנגזר על קצב, והמשקף היטב את חומרת העבירות בהן הורשע, יש לזכור כי מנגד ניצבות המתלוננות - שסבלן וכאבן לא יסתיימו עם שבתו של קצב מאחורי סורג ובריח. בפני שתי המתלוננות, א' ממשרד התיירות ו-ה' מלשכת הנשיא, נחסמה הדרך לפיצוי, והן ימשיכו בהתמודדות עם הנזקים וההכפשות שספגו הכאב והסבל הפוגעים באורח חייהן התקין לבדן. הן לא תוכלנה להביא את הדברים לידי ביטוי בתביעה אזרחית, עקב תקופת ההתיישנות הקבועה כיום בחוק.

בעיית ההתיישנות עולה לעתים קרובות במקרים מסוג זה. עקב הקושי הרב בו הן שרויות, נמנעות הנפגעות מלהתלונן ועד שהן אוזרות אומץ ועושות זאת, חולפת לה כבר תקופת ההתיישנות. מערכת המשפט בישראל אינה מכירה עדיין בתהליך הפסיכולוגי הארוך והמורכב שעובר על המתלוננות ומוסיפה בכך קושי על סבל, אותו הן חוות בכל רגע ממילא.

עבור הנפגעות בתיק קצב, אלה שנכללו בכתב האישום כמתלוננות ואלה שסיפרו על הפגיעה בהן כעדות בתיק זה, מדובר במסכת ייסורים. סאגה שאינה נגמרת ומציפה מחדש את הנזק הנפשי שנגרם לכל אחת מהן. הנזקים הנגרמים לנפגעות מעבירות מין ארוכי טווח, וכוללים פגיעה בכל מישורי החיים, תפקוד במישור התעסוקתי, חברתי, פגיעה בתדמיתן בעיני עצמן, בכבודן ובסובבים אותן, החווים איתן את הקשיים העצומים.

במקרה קצב, נאלצו המתלוננות להתמודד בנוסף לכל אלה, גם עם חשיפה תקשורתית מתמשכת, כאשר שמן ותדמיתן הושחרו, ומבלי להיות מסוגלות להשיב על הדלפות מגמתיות.

בגזר הדין של קצב, ניתן אולי לראות תחילתו של שינוי, שעדיין אינו מספק. בפסיקת הפיצויים, שנלוותה לעונש המאסר, הכיר בית המשפט בסבלן של המתלוננות והביא את קולן לבית המשפט למרות תקופת ההתיישנות. בעצם כך, אמר בית המשפט בקול חד וברור לנפגעות: אינכן שקופות. קולכן יישמע.

שילמו פעמיים על מעשי קצב

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית המשפט פסק סכום מזערי של ממש, העומד על מאה אלף שקלים למתלוננת א' בלבד. מן הראוי היה שבית המשפט יפסוק במקרה זה כפל הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק - היינו 518,000 שקלים, שכן א' נאנסה פעמיים, וכמו ה', לא תוכל לתבוע בהליך אזרחי עקב ההתיישנות הקבועה בחוק. חרף העובדה שבפני ל' עדיין עומדת האפשרות לתבוע, מן הראוי היה לפסוק גם עבורה פיצוי ראוי העומד על יותר מ-25 אלף השקלים שנפסקו לה, ולייתר את הצורך בהמשך הליכים מייגע.

תביעה נזיקית היא מענה ראוי לא רק לנזקים שילוו את חיי המתלוננות, אלא גם לעצם חשיפת המתלוננות למסע הכפשות, עניין שבלט במיוחד בתיק קצב. לכן, הפתרון הראוי על-מנת לא לחסום את דרכם של הנפגעים מעבירות חמורות, הוא הארכת תקופת ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים, מה שיאפשר למתלוננות לעבור את התהליך הפסיכולוגי עד להגשת התלונה ולהתמודד באופן הקל ביותר עם הפגיעה החמורה.

נכון, אין בפיצוי כספי בכדי להקל על סבלן וכאבן של הנפגעות, אולם הן אינן צריכות לשלם פעמיים על מעשי קצב. חשוב לא פחות, יש בפיצוי מסוג זה אמירה של מערכת המשפט: גופן וכבודן של נשים איננו הפקר!

• הכותבת היא יו"ר ומנכ"ל מרכז נגה לנפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו