האח גדול, הנבחרת קטנה ושחר פאר 'אומללה'

בשבת, בערך בסביבות השעה 21:00, יעמיד את עצמו הציבור הישראלי בדילמה חסרת תקדים - האם לצפות במשחק נבחרת ישראל מול לטביה, או שמא בגמר תוכנית הריאליטי של 'האח הגדול'. או שאולי, אין כאן בכלל דילמה?

• סקר: הנבחרת או האח הגדול - במה תצפו בשבת?
• הצטרפו לעמוד של ynet ספורט בפייסבוק
  

המנצחת שעומדת להפסיד

בחיי שפעם הייתי מתרגש בקלות. אני לא יודע אם אלו השנים שהפכו אותי למין גוש מריר של ציניות, או החוויות שצוברים במהלך החיים ומשנות לך את הפרספקטיבה, או שנוסטלגיה תמיד מצטיירת טוב יותר בראש. משהו בי כבה.

פתאום פורים נראה קצת אידיוטי לפעמים, חתונות זה כבר יותר מעיק מאשר מחמם לב ונבחרת ישראל בכדורגל? זה כבר בכלל סיפור קורע לב.

עצוב היה לראות השבוע את מפגן התחינה והרחמים של שחקני הנבחרת, שעשו ככל שביכולתם לגרום לאנשים לצאת מהבית, לקחת את האוטו אל רחובותיה העתיקים של יפו ולצפות באצטדיון בלומפילד בהתמודדות של ישראל מול לטביה. ונכון, הם גם פיללו שלא יזנחו אותם לטובת גמר 'האח הגדול'.

הבה נודה על האמת המרה: מדורת השבט הישראלית מתה, לפחות בכל מה שקשור לספורט בכלל ולנבחרת בפרט. החל מפרשת נערות הליווי שהמיטה עלינו קלון, עד לגלות באירופה בזמן האינתיפאדה השניה, הקדנציה האפרורית של קשטן ובכלל, אובדן טוטאלי של אמונה שמשהו מפתיע יכול להתרחש - הנבחרת איבדה את אמון העם.

יש מי שישמור על הגחלת? אוהד נבחרת ישראל (צילום: אלי אלגרט)

מי פעם היה בכלל מדמיין שערוץ מתחרה, 2 במקרה הנוכחי, יעז לשים את התותחים הכבדים דווקא מול משחק נבחרת? מי היה מאמין שלואיס פרננדז ושחקניו יעוררו פחות עניין מההתקרצצות של ג'קי אחרי נופר, או הריבים הבלתי פוסקים של עמיר וסיוון. מה חשבתם, שכל הבלאגן עם זהבי הוא באמת על החתונה של אחיו? הרי גם הוא רוצה לדעת אם ליהיא תוכל להפתיע.

הכי קל היה לבוא ולומר לכם שכדאי לוותר מראש. שהיריבה לא באמת מעניינת (חבל ששכחנו אצטדיון רמת גן מלא מול יריבות כמו קפריסין בשנות ה-90), שלואיס פרננדז עושה כל מהלך אפשרי כדי להוציא לנו את האוויר והחשק ושהשחקנים מרתקים ומעניינים בערך כמו 'רואים עולם' ו'ניסים גרמה מארח', שישודרו במקביל בערוץ 1.

אבל כאן אני בא לצאת בהצהרה: נמאס לי לחכות למשיח, אני מביא אותו אליי. גם אם כדי לחזור לרגע אחד לילדות, אולי סתם כדי לתת לזה צ'אנס אחרון, אני הולך בשבת לבלומפילד. אגיע לשם בכל כוחי ומאודי - עם חולצה לבנה, מעליה סוודר כחול כדי להתחמם וכמובן שלא אשכח לקנות את צעיף הנבחרת ליד ההוא שמוכר את הבייגלה.

פונים ללב שלכם. שחקני הנבחרת מתחננים לקהל בבלומפילד (אלי אלגרט)

אקח איתי חבר או שניים, אדסקס איתם על ההרכב המוזר שהעלה הצרפתי, אחריש אוזניים כשדידי הררי ינסה להרים את המוראל ואתבאס למה כבר לא מביאים את חופני כהן לשיר את התקווה. נבחרתי היקרה, אני רוצה לאהוב אותך, אתם לא?

המפסידה שעומדת לנצח

ואם כבר בגאווה לאומית עסקינן, הבה נדבר על שחר פאר שהפסידה השבוע וכלל לא היתה מודעת לכך. עם ישראל, מורם על כתפיה המתלהמות של התקשורת, ציפה בכליון עיניים להכרזה הרשמית על כניסתה של הטניסאית לטופ 10 - סוג של היכל תהילה זמני ומעמד מחמיא על היותך אחת מהטובות בעולם.

או אז, הגיעה לה מריון ברטולי עד לגמר האינדיאן וולס וצברה מספיק נקודות כדי להשאיר את שחר שלנו מחוץ לרשימה. נציגתנו הבכירה בעולם הספורט נפלה, ואיש אפילו לא סיפר לה בכלל שהיא עמדה בפני בור.

כי כמו תמיד, אנחנו - התקשורת והציבור - אוהבים לפספס את התמונה הגדולה ולהתמקד בזוטות. אז מה זה ישנה באמת אם שחר מקום 10 או 11? ואם היא היתה עכשיו רק 15? או 33? האם זה היה מוריד במשהו מהישגיה כטניסאית עם הדירוג הגבוה ביותר בתולדות ישראל? האם זה היה משנה את העובדה שכבר למעלה מארבע שנים היא אחת מ-50 הטובות בעולם, באחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר?

בדרך כלל, אינני מרבה לתת משקל לטוקבקים באינטרנט, אך מרפרוף מהיר בין התגובות ובכלל, משיחות הברזייה בעבודה וברחוב, אפשר לחשוב ששחר נכשלה, ש'אין לה את זה בשביל ממש להצליח'.

"היא לא יפה כמו שראפובה", "היא מוקפת ביחצנים ואנשי תקשורת שמקדמים אותה לחינם", "היא לא מסוגלת לנצח את הוויליאמסיות", "היא בלוף", "טניס נשים

 זה לא ספורט". זה רק אוסף קטן, ממצה, שפל ומעליב של עולם השיח הספורטיבי אצלנו, שרובו ככולו מתנהל בטוקבקים ובלייקים בפייסבוק.

ואפשר לחשוב כמה ספורטאים שלחנו לטופ העולמי, שאנחנו מרשים לעצמנו לבקר את התנהלותה ומשחקה. אחרי שאמרו ש"היא מעולם לא תגיע לחמישים הראשונות", ואחרי שהבטיחו ששחר היא "לא שחקנית של טופ 20", עוד מעט ממש (כנראה כבר במיאמי בשבוע הבא), היא שוב תשתיק את כולם ותטפס לעשירייה. או שלא, אז מה?

ואנחנו? אנחנו רק נמשיך לכתוב טוקבקים.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים