נאמנות במבחן: הנבחרת כבר לא מעל הכל?
פרשת ערן זהבי היא רק סממן נוסף באיבוד היוקרה של המדים הלאומיים בשנים האחרונות. צריך לבוא בתלונות לשחקנים, כדאי גם לשאול את עצמנו מה החלק של האוהדים בסיפור
בתקופה בה היה אייל ברקוביץ' הנציג הבכיר של ישראל באירופה, נתקלתי בטיול לחו"ל בבחור אנגלי אוהד מנצ'סטר סיטי. "הוא אחד השחקנים הטובים שהיו לנו בכל הזמנים", הוא אמר לי, ועוד לפני שהספקתי לשחרר חיוך נבוך שהסתיר גאווה לאומית קטנה, הוסיף: "יש לנו בעיה אחת איתו - לפני כל משחק של נבחרת ישראל אי אפשר שלא לשים לב שהוא שומר על הרגליים. זה מטריף את האוהדים".
השבוע נזכרתי באותה שיחה עם האנגלי החביב, בעקבות התפוצצות פרשת ערן זהבי וסימן השאלה הגדול שחזר להתנוסס סביב הסוגיה - האם הנבחרת עדיין מעל הכל? טוב, אנו לא באמת מצפים מהבחורים בכחול-לבן להוריד הילוך במשחקי קבוצותיהם ערב משחק בינלאומי, אך ברור לכל שגישה כמו שאימץ בזמנו ברקוביץ' או לירן שטראובר, שוויתר על חתונת אחיו כדי להיות שוער שלישי בנבחרת, אינה שכיחה כיום.
אם בעבר זו נחשבה זכות ללבוש את חולצת הנבחרת ולשחק במדיה היה ערך עליון, אשר מי שמעז להפר את הכללים נחשב לבוגד האומה, הרי שבשנים האחרונות שינוי הערכים בחברה הישראלית ומהמעבר לקידוש האינדיבידואל על פני הקולקטיב הגיע גם למדים הלאומיים.
אגב, את המגמה הזו ניתן למצוא לא רק בכדורגל. מספיק לראות את החששות של המאמן הלאומי של נבחרת הכדורסל לפני כל קיץ באשר לזהות השחקנים שיתייצבו לקמפיינים השונים, כדי להבין שמשהו בתפיסת הלאומיות שלנו השתנה.
מאוחנה, רונזטל ותקווה ועד הדייט של קלינגר ונמני
בכל זאת, קשר הפועל תל אביב יכול להיות רגוע - הוא לא לבד ברשימה. מי ששחטו את הפרה הקדושה היו אלי אוחנה, רוני רוזנטל ושלום תקווה, שב-1990, שעות לפני משחק ידידות מול ברית המועצות, אחת הנבחרות הטובות בעולם דאז, החליטו לא להופיע בעקבות מחלוקות עם ההתאחדות לכדורגל סביב תנאי הביטוח.
50 אלף הצופים שהגיעו לרמת גן (כן, 50 אלף צופים במשחק ידידות) הרעידו את האצטדיון בשריקות בוז, לאחר ששמעו על כך. רק יותר מאוחר יותר הם התנחמו מניצחון 2:3 ענק, בכיכובו של עוזר המאמן הלאומי כיום, טל בנין, שבמשחק
הבכורה שלו בנבחרת כבש שער ראשון. אגב, אוחנה ספג אז עונש של ארבע שנות הרחקה מהנבחרת (שהומתק מאוחר יותר לשבעה משחקים), רוזנטל ותקווה לא הורשו ללבוש את המדים הלאומיים במשך שנתיים.
מאז הטראומה ההיא מול הסובייטים, נתקלנו בעוד מספר דוגמאות בהן עורערה מעמדה של החולצה הכחולה. הזכור שבהם היה ב-1997, כשניר קלינגר, אבי נמני, חיים רביבו, דוד אמסלם ופליקס חלפון עזבו את מלון הנבחרת, כדי לצפות בסרט, והושעו על ידי שלמה שרף. בלא מעט מקרים שוחררו שחקנים ממחנה האימון של הנבחרת, ובאורח פלא שיחקו במדי קבוצותיהם מספר ימים לאחר מכן ובכלל.
הפעם לא המצאנו את הגלגל
אבל שלא יהיו טעויות - הפעם באמת לא אנחנו המצאנו את הגלגל. מספיק לראות רק בתקופה האחרונה את ההתעלמות המוחלטת בארגנטינה מקרלוס טבס, שלא הגיע למשחק האימון מול ברזיל, ומספר ימים לאחר מכן כבר לבש את מדי מנצ'סטר סיטי. גם פארק ז'י סונג, הכוכב הבלתי מעורער של דרום קוריאה, החליט במפתיע לפרוש בגיל 30 מהנבחרת, על מנת לתת את הבמה לדור הצעיר של המדינה האסייאתית.
אפשר רק לדמיין מה היה קורה פה אם יוסי בניון היה בוחר בצעד דומה כמו של ז'י סונג. הבדל אחד גדול בכל זאת ניתן למצוא משני המקרים הנ"ל. אם בארגנטינה ובדרום קוריאה משחקי הנבחרת (גם הלא רשמיים) ממשיכים למשוך עשרות אלפי צופים בכל פעם, הרי שבארץ הקודש כבר מזמן לא מקדשים את ההתמודדות הבינלאומיות.
במקום לתמוך בה באופן בלתי מסויג, ללא קשר לתוצאות, הפכה הנבחרת להיות מושא ללעג גם בפי האוהדים. כיום אין זה שכיח למצוא מושבים ריקים באצטדיון
רמת גן, משחקי ידידות מול מאות צופים נערכו פה רק לפני כמה שבועות וגם הפעם, למרות הבקשות החוזרות ונישנות מצד השחקנים, החבורה של לואיס פרננדז לא צפויה למלא את בלומפילד בשני משחקים קריטיים ביותר.
השבוע כאמור, הצטרף גם ערן זהבי ל'רשימה השחורה' של אלה שגורמים לנו לתהות, האם לובשי המדים הלאומיים באמת ובתמים מאמינים ש'הנבחרת היא מעל הכל'. עם שוך הסערה, באמת כדאי גם להפנות את אותה השאלה לקהל הישראלי - המעבר מאצטדיון רמת גן המקולל לא היתה רק בגלל הדשא היפה בבלומפילד.
