רווקותי הפכה לנושא המחקר האקדמי שלי
בחרתי לכתוב עבודה על הנושא שחשבתי שאני מכירה הכי טוב, מערכות יחסים. תוך כדי עבודה אני ובן הזוג נפרדנו, והבנתי שיש לי עוד הרבה ללמוד כדי לפענח את הצורך שלנו בזוגיות והפחד שלנו להישאר בלעדיה
מאז שאני זוכרת את עצמי, זוגיות היתה אחד מתחומי השליטה שלי, המקום הבטוח, המובן. כבר בגיל שמונה היה לי חבר, וכשזה נגמר, עברתי הלאה. היו לי קשרים רציניים, יחסית לגילי, תמיד הכול בא בקלות ופתאום – דווקא בחיי הבוגרים, כשאני באמת מחפשת קשר עמוק – חוקי המשחק השתנו. הייתכן?
שאלתי את עצמי מה אני עושה לא נכון, אני בחורה יפה (כך אומרים), חכמה, משכילה, מבית טוב, עבודה מסודרת, חברים, תחביבים, מצחיקה - ועדיין אין נסיך בנמצא.
איך הגעתי לכאן בכלל?
אפשר להגיד שהמסע שלי בעולם הרווקות מתפרש על שש השנים האחרונות בחיי, בהן הייתי עסוקה בלהבין, לשאול ולחוות אותו עד תומו.
הכל התחיל בגיל 25, פלוס מינוס – שהיה עבורי מרגש וגם קצת מפחיד לכשעצמו, עם ההבנה שלאט לאט אני נעשית אדם בוגר, אבוי. באותה תקופה סיימתי קשר שנמשך על פני רבע מהגיל שלי, נכון לאותה נקודת זמן. כשאני ובן הזוג נפרדנו, הרגשתי שאני מחליקה, נופלת לעולם לא מוכר, מבלי שתהיה לי קרקע מוצקה לעמוד עליה.
רציתי לצעוק "רגע – תעצרו את המציאות, אני רוצה לרדת". מישהו פתאום קם ולקח לי את כוס הקפה שאני שותה בבוקר. הביטחון במערכת היחסים היה דומה ללגימת קפה לוהט ללא סוכר ביום קר מאוד – גם אם אתה לא ממש שלם עם הטעם שלו, הוא תמיד מחמם ועוטף אותך.
רבים מכם שקוראים שורות אלו, עשויים לחשוב: "רגע, מה, כל החיים שלה תלויים בקיומו של בן זוג?" התשובה הכנה היא – "לא, אבל...". היו לי חברים טובים, תחביבים ומשפחה מדהימה. ועדיין, בן הזוג שלי היה החבר הכי טוב שלי. וכשזה נגמר, אין שום דבר שיכול היה להכין אותי לזה.
אנשים עדיין מפחדים מרווקות
כשנה אחר כך התחלתי לכתוב עבודת מחקר במסגרת הלימודים. היה טבעי עבורי לכתוב על אותו תחום שאני מחוברת אליו, ושיש לי מה להגיד לגביו, אז הגעתי לזוגיות ומערכות יחסים. בתת מודע, ייתכן שאפילו במודע, חשבתי שאולי מכאן תגענה המסקנות הנחוצות.
בערך חודשיים אחרי שגיבשתי את נושא המחקר, נפרדתי ממי שהיה אז בן זוגי. גם הפרידה ההיא היתה קשה וכואבת, אפילו מתישה, כי לקח לו וגם לי זמן לשחרר. אהבתי, ובו זמנית ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון. מדהים כמה "אפקט הפרפר" פועל חזק במצבים כאלו – היבט אחד בחיינו זולג בקלות ומשפיע על האחרים.
המעבר לסטטוס אחר היתרגם מהר מאוד לחיי המקצועיים: מושא העבודה שלי, או מוקד העניין, עבר לתחום הרווקות והתאים את עצמו לאורח החיים החדש שלי, כאילו לבש את התלבושת החדשה וסיגל לעצמו את כללי המשחק הנדרשים.
אני לא יודעת מתי נפל לי האסימון לגבי עצמי מול עולמות הרווקות והזוגיות, שהתערבבו לי ללא הרף מאז אותה נקודה.
העבודה יצאה נהדר, קיבלתי תשבחות רבות. התחושות שלי עם עצמי היו קצת פחות. העבודה חשפה אותי לדברים שהיו שם תמיד, אבל שמה לי זרקורים על אזורים כבויים. הרגשתי כאילו המציאות לא נותנת לי לחמוק מהעדויות בשטח.
שוב ושוב קראתי מאמרים שהתסיסו אותי ובבסיסם עמדה טענה חד משמעית: הרווקוּת עדיין נתפשת בחברה המערבית למה שהם כינו בשם "זהות חסרה". נשים רווקות, טענו חוקרים, עדיין נחשבות מחוץ לקונצנזוס החברתי – ספק מאיימות, ספק לא נתפשות, ספק רחוקות מהתפישה המשפחתית השמרנית.
למדתי קודם כל לאהוב את עצמי
דרך הראיונות שערכתי, התחזקה בי ההכרה, שהחברה הישראלית המודרנית עודנה שומרת על גישה עתיקת יומין בכל הקשור לנישואים ומשפחה ומגדירה נשים, בראש ובראשונה, במונחי "אם ורעיה".
מול עובדות אלו, השאלות על עצמי הפכו להיות יותר ויותר מורגשות. שאלתי את עצמי לא אחת – האם אני באמת רוצה אהבה ומערכת יחסים, שאליהן תמיד שאפתי והייתי עמוק בתוכן כל השנים, או שאפילו עבורי, שלא מגדירה את עצמי כ"הולכת בתלם" בהכרח, החשש להישאר מחוץ למעגל הזוגי מקנן חזק?
מאז ועד היום עברתי מסע ארוך ומסועף, עם המון תחנות בדרך. ממש כמו עבודת מחקר מורכבת, בה החוקר נאבק בדרך עם משתני מחקר לא צפויים, מצאתי את עצמי בעיקר מבולבלת. ניסיתי להבין את מי שעומד מולי ולתהות על קנקנו. להבין מה אני רוצה ממנו ובעצם מעצמי ולשאול – לפעמים בקול רם, ולפעמים בשקט, בפנים – למה זוגיות, טובה, כל כך קשה להשגה, לי ובכלל.
אני חושבת שאת התשובה לשאלות הכל כך חשובות האלו מצאתי רק בשנה וחצי האחרונות. התחלתי את המסע בעולם הרווקות וחשבתי שהוא ייגמר מהר ובלי שאלות, אבל לרווקות, כמו לדרבי, חוקים משלה. כמו שלמדתי להכיר אחרים ולקבל אותם, למדתי להכיר את עצמי. למדתי לדעת מה מניע אותי, ממה אני מפחדת וממה אני מתרגשת.
למדתי להסתכל על עצמי בעין אוהדת ולנהל דיאלוג שוטף עם המבקרת הכי גדולה שלי – אני. זה לא פשוט, אבל זה קרה וקורה ויקרה. כמו שחיפשתי אהבה כך חיפשתי, בראש ובראשונה, לאהוב את עצמי. למדתי לכאוב אותי וליהנות עם עצמי ולטפח חיים שלמים שמוקדשים לי.
רק כך יכולתי להיפתח למישהו אחר. וכשאני ואנוכי נהיינו חברות הכי טובות, הבנתי שאני לא רוצה לחלוק את האהבה הזו לבד. אז מצאתי – אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
לפנייה לכתב/ת 
