גולדסטון, תלמד מפרעה

הכבדת הלב, אם כן, היא תוצאה של מעשיו המוקדמים של פרעה, היה לו מתי לחזור בתשובה והוא לא נהג כן - ובשל כך נענש.

את העיקרון הזה ראוי שילמד השופט היהודי ריצ'רד גולדסטון על בשרו. ב-15 בספטמבר 2009 פרסם את הדו"ח שזכה לכינוי "דו"ח גולדסטון". הממצאים היו חד צדדיים. "ישראל תקפה באופן חסר הבחנה אוכלוסייה אזרחית. החמאס לא השתמש באזרחים כמגן אנושי. ישראל השתמשה בפצצות זרחן". וכן הלאה.

השאר כמובן היסטוריה. ישראל החרימה את תוצאות הדו"ח, וראש הממשלה נתניהו הכריז עליו כבר אז כ"על בית דין שדה". הטרור זכה לרוח גבית, והחמאס מינף את עצמו. מנהיג החמאס חאלד משעל קרא

להעמיד לדין את ראשי הדרג המדיני, הביטחוני והצבאי של ישראל בבתי הדין הבינלאומיים.  

את הלקח שלמד פרעה כדאי שילמד גם גולדסטון. לא, אין לי כוונה שגולדסטון ורכבו (המפואר מן הסתם) יטבעו בים, אבל את העיקרון לפיו התנצלות רפה ומאוחרת על פשע אינה מספקת, כאשר היה ניתן למנוע אותו בקלות קודם לכן, כדאי שגולדסטון ישנן.

מנותקים

בכלל, ההתנצלות הרפה היא תופעה המאפיינת בשנים האחרונות אנשי ציבור. לקיחת אחריות חסרת משמעות זמן רב לאחר שהנזק נעשה, ובלי לשלם בכיסא. 

המקרה האחרון והבולט מכולם הוא ההתנתקות ב-2005. הטיעונים של השמאל בעד ההתנתקות היו שהמהלך ישפר את מעמדה הבינלאומי של ישראל, ימנע פיגועים והתחייבות אמריקנית להשארת גושי התיישבות. הימין שלל את התוכנית מכל וכל ומבחן ההיסטוריה הוכיח את צדקתו.

ב-2007, נזכר ח"כ בנימין בן אליעזר לטעון את מה שהימין טען לפני ההתנתקות: "ההתנתקות הייתה טעות... השטח הפך לבסיס של טרור". והוא לא היה היחיד ששינה את עמדתו. גם האלוף במיל' עוזי דיין הודה השנה שההתנתקות הייתה טעות, וש"תפיסת ויתורי השטחים פשטה את הרגל".

בניגוד לתפיסה היהודית, המענישה את מי שהיה יכול למנוע את המעשה "ולא מיחה", המנהיגים

עצמם אדישים להחריד לאחריותם. גולדסטון לא ממש מתרגש מהנזק שגרם לישראל, ולא ייצא לטיהור שמה של ישראל. אהוד ברק, מהתומכים המובהקים בהתנתקות כאילו לא היו אלפי קסאמים מאז, הוא שר הביטחון.

זאת יש לדעת, ממצאים מעוותים נגד ישראל ותמיכה בתוכנית הרת אסון, כאשר היו מי שהצביעו על השקרים שבהן, הם עוולה מוסרית לא פחות מחדשות שמרעידות פה את אמות הסיפים על נשיא או שר שנתפסו בקלקלתם.