לא לרוץ להקריב

קריאתו של הרב שמואל אליהו לראות בהקמת מזבח והקרבת קורבן פסח בהר הבית "עניין מעשי מאוד", הן מבחינה הלכתית הן מבחינה מציאותית, מטרידה עד מאוד מכל בחינה אפשרית. היא עומדת בניגוד לדעתם של כל גדולי ישראל, במיוחד בדורות האחרונים שבהם שבה ועלתה שאלה זו, היא בעייתית מבחינת מקומם של הקורבנות בעולם המצוות בכלל ובימינו בפרט, ומעוררת תהיות על תפיסת המציאות של מי שסובר שכל הבעיה היא הפחד שלנו מן הגויים, וברגע שנשתחרר ממנו - הקמת מזבח והקרבת הקורבן אפשריים ומעשיים.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מבחינה הלכתית, אכן היו אכן גדולי ישראל בדורות האחרונים שהעלו את הנימוקים ההלכתיים מדוע ניתן להקריב קורבן פסח בזמן הזה. מבלי להיכנס בפירוט לדיון ההלכתי, נזכיר רק שהרב צבי הירש קאלישר, ממבשרי הציונות, אחז בעמדה דומה. טיעוניו התקבלו לכאורה גם על דעתם של ה"חתם סופר" ורבי עקיבא איגר, גדולי חכמי הונגריה במאה ה-19 (שלמרות זאת אמרו כי מדובר בעניין לא מעשי, בשל התנגדות השלטון התורכי).

ובכל זאת, עצם הטענה על אפשרות הקרבת קורבן פסח בזמננו לא התקבלה על דעת רוב חכמי ישראל, ורבים מהם ציינו, שגם החכמים הנזכרים לעיל לא באמת ראו בכך היתר מעשי. האדמו"ר מקרלין, ר' דוד פרידמן, שאף הוא היה בתחילתו מתומכי חיבת ציון, כתב קונטרס שלם שבו דחה את הטיעונים התומכים בהקרבת הקורבן, וגם ה"חפץ חיים" הביע את תמיהותיו בעניין.

רוצים מלחמה?

מעבר להלכה, מבחינה מציאותית, קריאתו של הרב אליהו מדאיגה לא פחות. את ההנחה שאם רק נהיה איתנים ברוחנו נוכל כבר לבנות מזבח ולהקריב קורבן בהר

הבית, ואין לנו לחשוש מתגובת העולם המוסלמי, מבסס הרב אליהו על כך שגם בזמן יציאת מצרים אסור היה לחשוש מן המצרים.

עצם ההשוואה בין מעשה שנעשה בצו השם ובהבטחתו לבין תקופתנו נראית רחוקה עד מאוד, אך יותר מכך - ההתעלמות מן המציאות, תוך כביכול זקיפת גו לאומית, מעוררת תמיהות רבות.

ה"ציץ אליעזר", לעומת זאת, הציג עמדה הלכתית מתוך גישה ריאלית הרבה יותר. לדבריו, אם גם הפוסקים של המאה ה-19 נרתעו בגלל הבעיה המעשית, על אחת כמה וכמה שהמצב כיום חמור הרבה יותר: "ומאומה לא נשתנה כמעט בשטח זה, ואם רק יהינו להשתלט על השטח בפועל ובמעשים כלבנות מזבח במקומו וסידור פולחן המוני וזביחת קרבנות וכו', או אז יקומו נגדנו בחמת זעם מאות מליוני בני אדם שאינם בני ברית בעולם כולו, ויכריזו מלחמת קודש עלינו ואחריתה מי ישורנה".

גם מבחינה השקפתית, העיסוק בחידוש הקרבנות בזמן הזה נראה כמנותק מן המציאות הרוחנית של עם ישראל. גם בזמן שבית המקדש היה קיים, יצאו הנביאים נגד התפיסות שהעמידו את הקורבנות במרכז העולם הרוחני, וקראו בווריאציות שונות את הקריאה: "כי חסד חפצתי ולא זבח".

האם באמת המצב הרוחני של היום טוב יותר, וכל מה שנשאר לנו לעסוק בו הוא חידוש הקורבנות? במצב שבו בכל יום אנו שומעים על מעשי רצח ואונס, על שחיתות שלטונית ועל חילול השם, על פערים חברתיים ועל פריצות בכל גדרי הצניעות, האם לא מאליהם עולים דברי הנביא ישעיהו – "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי... רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה"! האם באמת יש עניין בהעלאת נושא קורבן פסח על סדר היום הציבורי?

המחיר עשוי להיות גבוה

נושא הקורבנות ככלל הוא נושא מורכב, ועם ישראל כבר חי אלפי שנים בלא הקרבת קורבנות. ידועים דברי הרמב"ם במורה

הנבוכים על הקשר בין עולם הקורבנות לבין המציאות ההיסטורית של בני ישראל בתקופת יציאת מצרים; ידועים דברי חז"ל על ביטול הקורבנות לעתיד לבוא; ידועים גם דברי הרב קוק, על החזון שלעתיד לבוא תהיה רק מנחה מן הצומח.

אינני בא, כמובן, להביע במסגרת זו עמדה ברורה, אולם דומני שעיסוק בנושא כזה צריך להיות מתוך זהירות ורגישות. ההכרה במורכבות הנושא עדיפה בעיני עשרת מונים על פני אמירות חד-משמעיות, שעל אף שהן עשויות להישמע סוחפות יותר, אין להן כל ערך מעשי, ומחירן הציבורי הרחב בסופו של דבר עלול להיות גבוה מאוד.