"ג'וליאנו הוא סמל, ויש מקום לקנא בו"

השאלה הזו, על פניו קונקרטית, הצביעה על התחושות שריחפו באוויר. בלבול, חוסר אונים ממשי, מחשבות על אבדן דרך, ייאוש מסוים שחלחל ונדחק הצידה כי חייבים להמשיך. לא יכול להיות שככה ייגמר מחזה האבסורד הזה. אל תיאטרון אל-מידאן, שבו ביים ג'וליאנו לאחרונה את "העלמה והמוות", הגיעו בטפטופים דמויות מפתח מעולם התיאטרון לחזק את ג'ני, רעייתו של ג'וליאנו בחודש השביעי להריונה, את אחיו, ספרטאק, ואחד את השני. ההלם הכתיב את הטון. "זה לא יכול להיות אמיתי", אומר השחקן עלי סולימאן, "אני מסתכל למדרגות מחכה שהוא יבוא. אבל הוא לא יבוא".

הורידו את החופש מהבמה

לא מעט ספקולציות התעופפו באוויר ביניהן כרסום במעמדו של זכריה זביידי בקרב פלגים שונים בג'נין.

"התיאטרון פעל תחת חסותו. פגיעה בתיאטרון, היא פגיעה בכבודו של זביידי", נשמעו הקולות. אחרים דיברו על היחס המחבק שבבת אחת השתנה. "בעירייה אישרו לג'וליאנו להרחיב את התיאטרון ואז פתאום לפני חודש משהו קרה. פתאום דיברו איתו על חריגות, תקעו לו מקלות בגלגלים. הוא הרגיש שמחפשים אותו".

התכנים בהם נגע תיאטרון החופש לא הוסיפו נקודות בעיני מי שראו בו ובמה שהוא מייצג, סכנה. "את 'אליס' הם לא אהבו. היה משהו בחופש שהוא שפך לבמה במתירנות שגם אם לא היתה בוטה, היתה שם ברקע, שכנראה הלך רחוק מדי בעיני מישהו".

המומים בתיאטרון אל מידאן (צילומים: אבישג שאר-ישוב)

בערב שקדם לרצח חגגו עם ג'וליאנו רבים מאלה, שפקדו היום את תיאטרון אל-מידאן את הפרמיירה החגיגית של "הכסאות" של יונסקו, בבימויו. "הוא כל כך שמח. סופסוף אחרי כל השנים האלה הוא זכה להכרה גם מחוץ לג'נין. הוא היה בשמים",

 מספרת השחקנית קלרה חורי, "בערב הוא אמר לי שחאלס, עכשיו מה שבא לו לעשות זה לעזוב את הכל ולהקדיש את הזמן למשפחה ולג'ני. כשנפרדנו הוא אמר לי: 'נתראה בשבוע הבא'. זה כבר לא יקרה".

בשבוע הבא מתוכננת ההצגה "העלמה והמוות" אותה ביים ג'וליאנו ובה משתתפת חורי, להתארח בתיאטרון אל-קסאבה ברמאללה. לדבריה ההצגה תתקיים כמתוכנן ותוקדש לזכרו. "התלבטנו אם להשאיר את המילים הבוטות וג'וליאנו אמר: 'Hell Yes! בטח שנשאיר. זו המטרה שלנו, לעשות תיאטרון נועז ואמיץ'. גם בחזרות הוא כל הזמן אמר: 'תהיי אמיצה'. הוא מילא אותי בכוח וכשאני על הבמה, אני חושבת שהדמות הזו שאני משחק, זה בעצם הוא - שוחר צדק, פייטר.

"קשה לי לדמיין שהוא לא יהיה יותר בקהל. קשה לי לדמיין שהוא לא יגיד לי יותר 'יא חביבתי' כמו בכל פעם שהתקשרתי אליו. הוא היה חבר, אבא, ידיד קרוב שמקשיב ונותן תמיד את העצות הנכונות. הוא נתן לי כוח. ג'וליאנו היה מאוד חשוב בחיים שלי. כל הזמן דחף קדימה".

"קנאתי באומץ האדיר שלו"

גם באביה, השחקן מכרם חורי, שמלווה את מר חמיס מילדות, ניכר הכאב ותחושת האובדן. "הכנתי את ג'וליאנו לבחינות לבית צבי כי אמא שלו, ארנה ז"ל, ביקשה ממני שאעזור. אני מלווה אותו לטוב ולרע לאורך כל הדרך. היינו מאוד קרובים. קנאתי באומץ האדיר שלו, ביכולת לומר את הדברים כמו שהם בלי לייפות אבל גם בלי רוע. הוא גיבור טראגי, שכמו במיתולוגיה נלחם בגורל אבל עושה את מה שמוטל עליו לעשות.  

קלרה חורי וג'ני, אלמנת מר חמיס 

"איש נחוש כמו ג'וליאנו שמבקש לעשות מהפיכות מבחינה תרבותית, הוא סכנה לכוחות השחור שמתנגדים לקידמה, מתנגדים לפתיחות, מתנגדים למה שאמנות מייצגת. הוא היה איש האינטרנציונל שהזדהה עם מדוכאי העולם, פורץ דרך ודוהר קדימה וזה הפחיד המון אנשים. אלו כוחות פונדמנטליסטיים פוליטיים פושעים, שרצחו אדם חף מפשע כאות אזהרה לנו, מקצת האנשים הנאורים שעוד נשארו אבל לא ניתן לכוחות השחור מכל הצדדים להשתלט עלינו".

השחקן סלים דאו דיבר גם הוא בהערצה לא מוסתרת על ג'וליאנו, השחקן והאדם. "הוא לא רק אמן גדול אלא אישיות נדירה, עם עמדה ודרך ברורות מאוד. איש רגיש, גבר יפה תואר עם נוכחות מדהימה וכריזמה שכל מי שעמד לידו התמלא בה. מבחינתי הוא סמל ויש מקום לקנא בו. הוא יישם עד תום את הדעות והעמדות שלו. הוא מעולם לא התחנף לאף אחד, לא התרפס ואמר את שלו בגאווה.

"ג'וליאנו חידד בי את התחושה שאני לא פה ולא שם. הוא גרם לי לשאול את עצמי לא מעט שאלות על שייכות, על המקום שלנו, על החיים על החיים בין לבין. ידעתי שהוא בסכנה אבל לא האמנתי שזה ייגמר ככה. הוא לא היה רצוי שם והוא ידע את זה אבל התעקש להישאר ולא לוותר. הוא ראה בג'נין בית עד הסוף. אני אוהב אותו. הוא חסר לי. אני מסתכל על התמונה שלו ונשבר לי הלב. ואף אחד לא ימלא את מקומו".

תצלומי מר חמיס. אין מי שיחליף אותו

עבור הח"כ דב חנין, שהגיע גם הוא לתיאטרון אל-מידאן, ג'וליאנו הוא חלק מנוף הילדות. "הכרתי אותו כילד כי ההורים שלנו היו חברים קרובים", הוא מספר, "גדלתי בבית שבו היו דרך קבע יהודים וערבים ואף פעם לא באמת ידעתי מה ההבדל. כולם נראו לי אותו הדבר. אני זוכר את ג'וליאנו מהנסיעות לנצרת. אלו היו שנות השישים המאוחרות ואני הייתי ילד. היינו מתארחים לשבוע מחג המולד ועד לראש השנה אצל סאליבה וארנה. ג'וליאנו היה מגיע לבקר אצלנו בקיץ.

"זו חוויית ילדות אינטנסיבית וכבר אז, כנער, היה בו משהו כל כך חזק ואמיתי. הוא האדם האחרון שאני יכול לחשוב עליו כמת. ג'וליאנו הוא סמל לחיות. זה נורא קשה. אי אפשר למצוא היגיון בשיגעון הזה".

הירי מכוון גם לעם הפלסטיני

הבמאי ניזאר חסן, גם הוא מידידיו של ג'וליאנו, אמר: "מי שלא יהיו הידיים שירו בו, הם מכוונים גם לעם הפלסטיני ולאופציה לחיות חיים נורמאליים. תיאטרון תמיד הפחיד כי הוא מקפל בתוכו את האופציה לשינוי והתיאטרון של ג'וליאנו היה כמוהו אמיץ ומהפכני. בעולם שלנו ישנה חשיבה שבזמן מאבק לאומי, כל שאר החזיתות בחופש. זו התוצאה".

קלרה חורי מתקשה להיפרד

הבמאי סיני פתר, לשעבר מנהל תיאטרון חיפה, נזכר בהצגה "מדלן" בה שיחק ג'וליאנו. "המחזה עסק בקרע בין אהבה לנאמנות שבטית וג'וליאנו שיחק בתפקיד הראשי. הימים היו ימי האינתיפאדה השניה והוא היה על הקו בין חיפה לג'נין. גלי האלימות מסביב היו איומים. אנחנו ייחסנו את אי השקט שלו למצב הכללי ולנושא ההצגה שנקשר במציאות שסבבה אותנו. רק כשראיתי את הסרט 'הילדים של ארנה' הבנתי שתוך כדי חזרות ג'וליאנו התרוצץ בין שתי פלנטות. אז, לא היינו פנויים להקשיב לזה. הוא עשה כל מה שיכול היה כדי להיות גם על הבמה בחיפה וגם בקרבות על התודעה בג'נין.

"היום אני יודע שהוא שילם מחיר על כך שסרב להיות נאמן לשבט כלשהו בתקופה שבה אנשים נחלקים לשבטים. ג'וליאנו אתגר אותנו בזה וכנראה גם את אנשי ג'נין. הוא שיחק באש ובנה את המפעל הכי מאתגר שיש במקום הכי קשה שאפשר. הוא נלחם על נשמות הילדים שם, כי הוא זיהה את הפוטנציאל בדור העתיד.

בעיצומה של האינתיפאדה הוא אמר לנו שלמאבק המזוין אין סיכוי. הוא זיהה את הפוטנציאל של מאבק תרבותי על התודעה והוא היה החייל הכי טוב שאפשר בקרב על התודעה כשהכלי לכך היה התרבות. זה הופך אותו למודל".

בדרך חזרה לתל אביב, כשברקע מחשבות על מסע הלוויה שיצא מחר בשעה 12:00 מתיאטרון אל-מידאן, שם יונח ארונו לכיוון מחסום ג'אלאמה ומשם לקיבוץ רמות מנשה, נזכר מישהו במשפט שאמר ג'וליאנו לא מזמן. "לא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלנסות וליהנות מלתעד את הסוף". ממשיכים לתעד.