זיכרון מליל הסדר - חלק ב'

בערב המשמעותי ביותר בתרבות המשותפת שלנו כעם, אנו חולקים זיכרון היסטורי מכונן. אך לכל אחד יש גם זיכרון אישי, ליל סדר בלתי נשכח שאותו הוא זוכר במיוחד. שנים-עשר אישים ממנעד תרבותי נרחב, בחרו לחלוק זיכרון משמעותי מליל הסדר שלהם. מערב אחד - ועד רגע אחד שנחרת בזיכרונם, והשפיע עליהם עד היום. קבלו את החלק השני בפרויקט.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

• חלק א': הרב לאו, סיון רהב-מאיר, חמי רודנר, שחר פאר ושהרה בלאו
  

משה איבגי

זיכרון מבית אבא

כשאני חושב על ליל הסדר של ילדותי - אני חושב על בגדים חדשים, ועל אבי שהיה מפזר חתיכות לחם

אבי היה איש מאמין עד מאוד. היתה לו אמונה ששמר לעצמו, בלי כפייה. מדי ליל הסדר – עם תחילת הקריאה בהגדה ב"הא לחמא עניא" - הוא היה לוקח את המצה, יוצא מן הבית, ומבקר בבתיהם של כל השכנים כדי לשמוח איתם. ואנחנו היינו מחכים לפעמים אפילו 40 דקות ליד שולחן הסדר לבואו.

כשחזרתי בתשובה בנעוריי ולמדתי בישיבה, הייתי מגיע לחגים ולשבתות, ואני זוכר שבאחד הפסחים נכנסתי לוויכוח סוער עם אחי - האם יש אלוהים או לא. בשלב מסוים התחלתי לבכות בתסכול משום שלא הצלחתי לשכנע אותו. היום, למרבה האירוניה, אחי הוא האדם המאמין, כמו בני ישראל. מאמינים סתם. ואילו אני עושה סדר כמו אבא, אבל בלי השכנים ובלי האמונה. רק בשביל לשמור על המסורת.

יוכי ברנדס

סבתא שלי הייתה אחד האנשים השלווים ביותר בעולם, אך בחג הפסח היא הפכה ללביאה זועפת,

ורדתה ביד רמה בכל בני הבית. אפילו בסבא. כי בחג הפסח סבתא הייתה, קודם כל ולפני הכל, הנינה של רבי מאיר'ל.

רבי מאיר מפרמישלאן, מגדולי האדמו"רים בחסידות, הוריש לצאצאיו כללים מיוחדים לפסח, שנקראו במשפחתנו "החומרות", בהא הידיעה. העיקרון שעומד בבסיס החומרות נשמע פשוט: כל מה שלא הוכשר לפסח הוא בחזקת חמץ. אבל מאחורי העיקרון התמים הזה ניצבים כללים בלתי אפשריים: כל כלי הפסח מוגעלים כאילו היו כלי חמץ! כלי שנפל לרצפה, נפסל! אסור לגעת במאכלים ובכלים ללא שטיפת ידיים קפדנית! אסור לענוד טבעות! אסור לגעת בבגדים! אסור לגעת בקירות! ועוד כהנה וכהנה אינסוף איסורים, שלא רק ילדה שוחרת חופש כמוני התקשתה לשמור. כמה זמן אפשר להסתובב עם ידיים מונפות באוויר מבלי לגעת בשום דבר? לקרב את הכיסא לשולחן בעזרת הרגליים? להסיט קווצת שיער מהפנים בלי ידיים?

בליל הסדר הראשון לאחר בת המצווה שלי, הודיעה לי סבתא שאני כבר מספיק גדולה בשביל להפסיק לזלזל בחומרות, ושהחליטה לספר לי את הסיפור הסודי שעובר אצל בנות המשפחה מפה לאוזן, כבר חמישה דורות ברציפות. לא יכולתי לנשום מרוב סקרנות. "איזה סיפור?"

"ליל סדר אחד קרא רבי מאיר'ל לאשתו, והבטיח לה שאם היא תצליח לשמור את החומרות שלו שנה תמימה – המשיח יבוא מיד".

"ומה קרה?" שאלתי בהתרגשות.

"היא לא הצליחה".

לא הבנתי איך אפשר להיכשל בכזה דבר חשוב. סבתא נעצה בי מבט מלא בוז: "את לא מסוגלת לשמור

את החומרות אפילו יום אחד".

מאז שבה אלי בכל פסח אשתו של רבי מאיר'ל. אישה פשוטה שחיה חיים פשוטים, עד שבעלה משכנע אותה שגורלו של עם ישראל מוטל על כתפיה הקטנות. שנים-עשר חודשים, שלוש-מאות חמישים ושישה ימים – זה כל מה שנדרש ממנה כדי שאת הפסח הבא יחגגו כולם בירושלים הבנויה.

הימים חולפים. מסביבה עולם כמנהגו נוהג – אנשים יוצאים ובאים ואוכלים, ואילו היא כלואה לבדה בבית, מגנה עליו בידיים מונפות באוויר מפני הטומאה שמשתוללת בחוץ. חודש עובר, אולי חודשיים, והיא אינה מועדת. האושר מציף אותה, עוד מעט המשיח יגיע. בזכותה.

ויום אחד היא כושלת. המשיח לא יבוא. בני ישראל נמקים בגלות. בגללה.

רבי מאיר מפרמישלאן היה אדם גדול וצדיק מופלא. אבל אני, נכדת נינתו, לא יכולה לסלוח לו על מה שעולל לאשתו, סבתא-רבה הרחוקה שלי.  

ח"כ חיים אמסלם

אכזבה מהסדר הראשון בארץ

אני זוכר היטב את חג הפסח בצרפת, כשערכנו את הסדר בחוג המשפחה, וקיימנו את החג על הלכותיו ומנהגיו המיוחדים. זכורה לי בעיקר התקווה הגדולה לגאולה ולעלייה לארץ - "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

לאחר שנים של כמיהה וציפייה, הגיעה השנה הראשונה שלי כילד בן 11, עולה חדש בישראל, לחגוג את

הפסח בארץ ישראל. למרבה הפלא, דווקא כאן הרגשתי חוסר מסוים. חסרה לי הכמיהה שליוותה אותי ואת משפחתי בחו"ל, הכמיהה אל הלא ידוע, אל החלום של ארץ ישראל. פתאום הלא ידוע הפך לנגיש ומצוי וארצי מאוד.

אבא שראה את סימן השאלה על פני, מיהר להסביר שעדיין לא זכינו לראות את ירושלים היפה והזוהרת, עם בית המקדש המתנוסס לתפארה, שהיא מרכז העולם ותל תלפיות. שנזכה בעזרת ה' "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".  

יהורם גאון

הפחד יצר את המנהג

שני מנהגים היו לי מובנים מאליהם, ולא חקרתי בהם מעולם: הדלת הפתוחה לאליהו הנביא, וההגדות המונחות על ברכינו במשך הסדר. עד שעשיתי את הסרט "מטולדו לירושלים".

משפחתנו היא מצאצאי האנוסים. לפי העץ המשפחתי, הגאון הראשון - יצחק גאון שמו - עלה על המוקד בכיכר הקתדרלה שבטולדו, בגלל היותו יהודי.

הדלת הפתוחה גם לאליהו הנביא - בדגש על המילה גם - פתוחה בעיקר כדי להאזין ולדעת אם מישהו ממשטרת האינקוויזיציה עובר בחוץ. זה הרבה פחות פיוטי מדלת שמזמינה את אליהו הנביא, אבל גם הרבה יותר זהיר ומובן למשפחת אנוסים.

ההגדות מונחות על הברכיים, כדי שאם מישהו ייכנס במפתיע, אפשר יהיה לרכון על השולחן, ולהסתיר את ההגדות מיד, שלא יראו אותן. את שתי התובנות הללו למדתי אחרי שנים של לילות סדר בירושלים. הפחד הבסיסי של האינקוויזיציה עבר את כל כברת הדרך של 500 השנים מטולדו, עד הגיעו לירושלים כמנהג. שם הפחד יצר אותו – ופה מורה המנהג לקיים אותו.  

מיקה קרני

אדמת בליל הסדר

כשהייתי בת 12 עשינו את הסדר כל המשפחה – עם הצד של אמא שלי, הדודות ובני הדודים במושב חירות, אצל אחותה הגדולה של אמי. הסדר היה תמיד אירוע מרגש ומאחד בעיניי. אך מיד עם הגיענו למקום, חטפתי פתאום פריחה אדומה על הפנים, שהתפשטה חיש מהר על כל הגוף. עם החולצה הלבנה נראיתי פשוט נורא.

חטפתי אדמת, אך הנאת הסדר ניצחה את האכזבה. ועד היום אני זוכרת את ההרגשה החמה והעוטפת של החיבוק המשפחתי מצד האנשים שהכי אוהבים אותך – גם בשעתך הקשה. זה מה שעזר לי להתגבר.  

אברהם פריד

הניגון של הבעל שם-טוב

בליל הסדר היה אבי מיסב כמו מלך על כיסא רחב – שהיה בעצם כורסה שנפתחת למיטה, ובצדדיו כריות רבות שעליהן היה נשען. כשהוא לבוש בשטריימל ובבגדים מיוחדים, נראה אבי כמו מלך. אורחים רבים היו מגיעים לחוג עימנו את הסדר, ואבא שלי היה שר את ההגדה כולה בניגון

הייתי הבן הצעיר במשפחתי, והיתה זו הזכות שלי לקחת את הנר ולגשת לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. בכל פעם הייתי מתאכזב שלא ראיתי אותו. מעניין שגם כיום, כאשר ילדיי שבים ריקם מהדלת ואומרים לי: "אבא, לא ראיתי אותו", אני חש עדיין את אותה האכזבה. אבל אנחנו ממשיכים לצפות ולהאמין שאולי נראה אותו בפסח הקרוב.

גם אני שר היום את הניגון של אבא מהבעל שם-טוב, עם ילדיי שלי – שישה, ברוך ה', מגיל 10-20. וכל אחד מהם שר את ה"מה נשתנה". כשהם שואלים את ארבע הקושיות, אני חש נחת עצומה ותחושה שעם ישראל חי. ובכל פסח אני מתפלל שתהיה כבר תשובה על כל השאלות, ולא תהיינה עוד שאלות. שכן יש יותר מדי שאלות, וצריך רק תשובה אחת טובה.  

חנוך דאום

כמה התווכחתי עם אמא שלי. הסברתי לה שאין חמץ בספרים, והיא מצדה אמרה שפעם בשנה חשוב להגיע

לכל פינה בבית. המשימה הייתה גדולה על מידותיי. הייתי ילד עצל במיוחד, ויהודים בשואה לא ריחמו על עצמם כמו שאני ריחמתי על עצמי באותו ערב חג.

התפנית החיובית אירעה כאשר מאחורי ה"מנחת חינוך" - שלושה ספרים גדולים במיוחד שאבי אהב - מצאתי לפתע חצי מצה עטופה במפית בד. "לא זו בלבד שאני לא מוצא חמץ בין הספרים", אמרתי לאמי, "אני מוצא שם מצה".

אמרתי – ופרשתי לחדרי, תוך שאני מתפטר רשמית מהמשימה המוטרפת. זה היה ניצחון גדול, כלומר לפחות בחמש הדקות שעברו עד שאמא שלי הכריחה אותי לצאת מהחדר ולהמשיך לנקות. 

• לחלק הראשון של הפרויקט