החמץ מתחיל בתוכי
"בין הנעורים המרדניים להווה, הגיע הרגע בו ההרגל הפך לבן בית, והשיגרה - לגן עדן עלי אדמות. אם יש משהו שהחלטתי לנסות לקחת איתי מהחג הנוכחי, זה את לקח הספונטניות. לא לחכות לפסח בשביל לשאול: מה נשתנה"
בליל הסדר, כשכולם סביבי ישנו הלומי יין ומצות, קמתי בבהלה, מוטרדת מכך שלמרות כל הרשימות שלא היו מביישות אף מחסנאי מדופלם, נשכחו להם השקפקפים של הגדול. וכבר ראיתי בעיניי רוחי את חלום הטיול הרטוב במימיו של נחל אלמוני, נמוג ונעלם. ייסורי מצפון הוריים שכאלה, גם ארבע כוסות מרלו לא הצליחו למחוק.
ובזמן הלא נים ולא נם, על סיפה של שינה חמקמקה, צפו ועלו עוד תסריטי אימה אפשריים, נוסח ההגדה. ומה יהיה אם אחרי לילה הכבש "על האש", צריך לתכנן מסע מדברי? לא של מפונקים נוסח "מלכת המדבר", עם ארבע על ארבע ממוזג, אלא מסע שטח אורגינל עם מקסימום אחד כוח סוס? ומה עם הכלים שצריך להשאיל מהמצרייה? ואיזה בגדים אורזים לארבעים שנה באוהל? ואיפה סנדלי הפפירוס מייד-אין-איג'יפט בשביל הדיונות הגדולות? מה אגיד לכם, סרטים שגם שפילברג לא היה מצליח לביים בלי פרוזק.
אל תגעו לי בשיגרה
בדמיוני אני יכולה רואה את עצמי אומרת למשה רבנו: "כל הכבוד על המכות והכול, אבל צריך לפחות
יומיים בשביל אריזה, ו"מובילי דני" לא מגיעים עד הפירמידות, שלא נדבר על נשנושים לדרך לילדים. לא מוגזם ככה פשוט לצאת בספונטניות מסוכנת שכזו להרפתקה בשטח?"
לא יודעת איך זה קרה, אך איפשהו, בין הנעורים המרדניים להווה - הגיע הרגע בו ההרגל הפך לבן בית, סדר היום - לקודשי ישראל, והשיגרה - לגן עדן עלי אדמות. כל שינוי מהסטטוס קוו היומי, גורר אחריו סידרה של מינִי קשיים, שמעלים אי שביעות רצון על הפנים.
כמה שאנחנו קשים בלזוז. רק הבוקר החמצתי פנים מול העוגה נטולת חמץ, שלא ליוותה כראוי את הקפה של הבוקר. וכל כך עמוק השבר, עד כי היעדרה של פרוסה ראויה ביום חופש מקסים, פגמה בהרגשה הטובה. הנה הרגל שהפך לחלק ממני - שבויה ללא שחרור, ללא חנינה. עבד של לו"זים, שפחה של סדר יום. איפה החירות לחיות אחרת? לחוות מציאות אלטרנטיבית, ולו שבוע אחד בשנה? וכל זה קרה בלי שהרגשתי, כמעט.
חירות מקבעונות
אם יש משהו שהחלטתי לנסות לקחת איתי מהפסח הזה, אל ימי החמץ שבפתח, זה את לקח הספונטניות. ההחלטה להפסיק עם השגרתיות המוכרת והנינוחה, כלא רך ובטוח, לטובת משהו אחר. שונה. לא לפחד לטלטל את עצמי מידי פעם במהלך השנה, ולא לחכות רק לפסח בשביל לשאול "מה נשתנה". לדאוג שבכל יום יהיה משהו חדש ושונה, ולחיות על פי קוד של חירות מהרגלים ומקבעונות, בעוד יום של "עבודה, ילדים, בית, מיטה".
זה לפחות מה שהרהרתי לעצמי, כולי החלטיות ונחישות, עד שכולם התחילו לדבר על הגעגועים הבלתי
נגמרים ללאפה, והפנטזיה על הלחם האחיד של יום שלישי בבוקר. וגם אני, כמו נרקומנית של גלוטן תפוח, מצאתי את עצמי מצטרפת לשיחה הנוסטלגית, סביב הקריז לחמץ.
אולי זה מאוחר מדי לשנות הרגלים, אולי זה אפשרי. משה רבֵּנו הצליח לגאול עם שלם מעצמו. כנראה שפשוט צריך לקחת מהר את המטה והסנדלים, ולצאת בחיפזון מהבית. להשאיר את ההרגלים הרעים והטובים מאחור. זה נשמע לי מצוין, רק שקשה לי לחשוב בצלילות בלי החמץ. אולי נחשוב על עניין ההרגלים אחרי הפסח, כשהכול שוב יהיה בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
