בריחת או הברחת מוחות?
מדוע מדענים רבים כל כך מוצאים את מקומם מעבר לים ולא חוקרים ומלמדים בישראל? התשובה נעוצה במערכת הסינון הקפדנית ששולחת את טובי המוחות להשתלם בחו"ל ולא ממהרת לקלוט אותם בחזרה עד שכבר מאוחר מידי
סוף סוף התעוררו שלטונות המדינה והגיעו למסקנה כי אנו מאבדים "מוחות" לחו"ל ובזה אנו מאבדים משאב כלכלי. שלטונות המדינה והאוצר אף הקציבו משאבים (בעיקר על הנייר) כדי להחזיר מדענים לארץ.
הביטוי "בריחת מוחות" נישא על שפתי ראשי ממשלה, שרי חינוך ומדע, נשיאי אוניברסיטה ורבים וטובים אחרים. בריחת המוחות נתפסת כגזירה מידי שמים משום שהתנאים בחו"ל טובים בהרבה מן התנאים בארץ והמדענים מעדיפים את סיר הבשר ונשארים בעיקר בארצות הברית. ולא היא.
מתחילים מאוחר
האם, אכן, המוחות בורחים או אנו מבריחים אותם במו ידינו? גיל הסטודנטים במדינת ישראל גבוה מן המקובל במדינות אחרות ובייחוד בארה"ב. לאחר השירות הצבאי ונסיעת "אוורור" של כמה חודשים, לימודי הבוגר מתחילים בגיל 22-23.
לאחר שלוש שנות לימוד וקבלת תואר בוגר ממשיכים הטובים שבהם את הלימודים לתואר מוסמך, ואילו המצטיינים ממשיכים לתואר דוקטור במסלול ישיר. לצורך הדיון הנוכחי נתייחס לתלמידים העושים עבודות מחקר לתואר דוקטור במכון ויצמן או באוניברסיטאות המחקר.
עבודת דוקטור אורכת בדרך כלל בין חמש לשש שנים. בשנים הראשונות אין לתלמידים האלה תוצרת ורק לקראת סוף התקופה יש קפיצת מדרגה ביעילות העבודה ובמחקר. כלומר המדינה משקיעה משאבים רבים בהכשרת כוח עבודה מיומן ומתקדם והתוצאות מתקבלות רק לאחר זמן ארוך.
ואז, כשהדוקטורנטים החדשים הם כבני 33 ובשלים לבצע מחקר רציני, אנו פחות או יותר מחייבים אותם לנסוע לפרק זמן של שלוש ואף ארבע שנים להשתלמות כפוסט-דוקטורנטים בארצות אחרות ובעיקר בארה"ב.
בגיל שבו תלמידינו מצויים בתחילת דרכם האקדמית, לעמיתיהם (בעיקר בארה"ב) יש כבר מעבדות מחקר עצמאיות משלהם והם בדרגת פרופסור חבר. וכשתלמידינו מבקשים לחזור לארץ למוסד אקדמי, אם הם לא פרסמו שניים שלושה מאמרים בכתבי העת הטובים ביותר סיכוייהם להתקבל נמוכים.
הלחץ הזה מעודד את החוקרים האלה להישאר בחו"ל כמה שנים נוספות, כדי לפרסם עוד מאמר או שניים. בינתיים נולדים ילדים, הלחץ הכלכלי גובר ואז הם נוטים לעבור ממלגת פוסט-דוקטורט למשרת פרופסור באחת האוניברסיטאות בחו"ל.
ארוכה הדרך הביתה
יש מקרים שבהם אנשים מנסים לחזור, אבל, על אף הצטיינותם ובגלל מחסור בתקנים וקיצוצים התשובה היא: "מצטערים אבל את או אתה מבוגרים מדי". אני מכיר באופן אישי תלמידים מצטיינים שנשארו בחו"ל מסיבות כאלה.
האם ההקפדה היתרה אכן קידמה במידה ניכרת את מעמדה היחסי של מדינת ישראל באקדמיה? אני טוען שהיתרון היחסי של ישראל בעולם האקדמי קיים לא בגלל, אלא למרות שיטת הסינון הנוהגת כיום, שיטה הגורמת להברחת מוחות.
הנוהג לשלוח תלמידים להשתלמות התפתח לפני עשרות שנים כשמכון ויצמן, האוניברסיטה העברית והטכניון היו מוסדות המחקר היחידים בארץ ורק החלו לפתח מחקר מדעי מתקדם. לכן באותה עת היו חייבים לנסוע וללמוד שיטות מחקר חדישות.
התלמידים נסעו לפרק זמן של שנתיים, חזרו למוסד השולח ופיתחו נושאי מחקר והוראה חדשים. ההשתלמויות ההן אכן הוכיחו את עצמן ותוצאותיהן המוצלחות ניכרות עד היום. אך כיום המצב שונה לגמרי.
המחקר האקדמי כיום נערך אצלנו במספר רב של מוסדות הכוללים אוניברסיטאות, מוסדות מחקר ממשלתיים ותעשייה. אם באים מחו"ל להשתלם אצלנו, מדוע שתלמידים שלנו לא ישתלמו בארץ? מדוע שלא ייסעו לפרק זמן של שנתיים לכל היותר ויחזרו? בשביל מה הוקם המנגנון של שנת השבתון אם לא להשתלמות ולימוד של שיטות מחקר חדשות לחוקרים שיש להם כבר מעבדות עצמאיות?
נכון, גם אם נשנה את השיטה לא נוכל לקלוט את כל המסיימים, אבל הסיכוי שהם ימצאו מקום עבודה בארץ יגדל. לפחות אם נשנה את השיטה, התרומה של תלמידינו למחקר בארץ תהיה גבוהה במידה ניכרת.
יצחק פרנס הוא פרופסור במחלקה לנוירוביולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מייסד האגודה הישראלית למדעי העצב ומקים מעבדות הנוער על שם בלמונטה בירושלים.
הכתבה התפרסמה בגיליון אפריל-מאי של המגזין "סיינטיפיק אמריקן - ישראל" בהוצאת אורט.
לפנייה לכתב/ת 
