הכרה במדינה פלסטינית - הכרזה ציונית

מדי פעם ההיסטוריה חומדת לה לצון. ב-29 בנובמבר 1947 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לעם היהודי מדינה לפי "משפט העמים". סביר שתסריט דומה יהיה בעתיד הקרוב: אותה עצרת תכריז על מדינה פלסטינית תוך תמיכת עשרות רבות של מדינות, כולל מדינות אמריקה הלטינית, שתמכו בהתלהבות בהקמת מדינה עברית ותמיכתן הכריעה את הכף. כן ניתן לראות את התוכנית האפשרית של נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, שבמרכזה הכרה במדינה פלסטינית בגבולות יוני 1967, כסגירת מעגל: הנשיא האמריקני הדמוקרטי, הרי טרומן, היה ראש מדינה ראשון שהכיר במדינת ישראל.

מדוע שאלת ההכרה עלתה עתה כנושא בינלאומי מרכזי? הטעם הראשון לכך הוא ההתנהלות, או חוסר ההתנהלות, של הממשלה ושל ראשה, בנימין נתניהו. הוא ראש הממשלה הראשון בקורותינו שהוא עבד נרצע של פחדיו - והמרכזי שבהם הוא איבוד השלטון.

כל ראש מדינה מתייחס לשלטונו כמטרה, אך לא כמרכיב יחידי ואילו אצלו זו מטרה כמעט יחידה. נתניהו דומה לחיה שנלכדה תחת אלומת אור חזקה שמשתקת אותה. אימתו מהפלת ממשלתו משתקת אותו והוא לא מסוגל לנקוט אפילו צעד מדיני משמעותי אחד. נוצר אפוא חלל ריק ביחסינו עם הפלסטינים ותפקיד יוזמת ההכרזה הוא למלא את אותו חלל, כי לא רק הטבע לא סובל חלל ריק.

הטעם השני למרכזיות ההכרה במדינה פלסטינית הוא הכיבוש הישראלי הארוך - בעוד שש שנים יגיע ליובל שנים. בעולם שבו עמים מניפים את נס המרד נגד רודנים, לא מוכנים לקבל כיבוש כה ממושך וכה מדכא - כי הרי ימי "הכיבוש הנאור" עברו מן העולם לפני שנים רבות. ההכרזה מהווה עדות ברורה כי העולם מפסיק לסבול את הכיבוש ואת הפרי הבאושים שלו - ההתנחלויות.

זו הכרה בזכותנו

כיצד צריכה ישראל להגיב למצב הזה? להתעלם ולטמון את ראשה בחול, כמו אותה בת-יענה טיפוסית? לטעון כי כל זה אירע בגלל מהפעילות החתרנית של גורמים "אנטי-ציונים שמאלנים", ישראלים שמשרתים את הגרועים מאויבינו? ליצור רושם של יצירת צעדים מדיניים כמו "נאום בר-אילן", שהם לא יותר מצעדים קוסמטיים וחלולים?

הדרך היחידה והראויה להתמודד עם מצב זה היא לאמץ את ההכרזה ולהודיע כי מדינת ישראל תומכת בה ומברכת אותה. יוזמה כזו עשויה לשנות את מעמדה הבינלאומי מקצה לקצה ולפתוח דף חדש ביחסינו עם העם השני שחי עמנו באותו חבל ארץ.

מתוך ניסיון העבר הקרוב ניתן להסיק כי יוזמה כזו עשויה לשפר פלאים את יחס העולם כלפינו: יוזמת ההתנתקות של אריאל שרון שינתה באופן רדיקלי את יחסינו עם העולם ובמיוחד את מעמדו של שרון. שנים רבות הוא נתפש בעולם כדמות כמעט מצורעת ובעקבות ההתנתקות, הפך לאורח רצוי בלשכות שועי עולם. כן היא עשויה לשנות את האווירה בקרב צמרת ההנהגה: מפסיביות לאקטיביות; מגרירת רגליים לנמרצות.

מעבר לכך יש לשאול שאלה: האם הכרה בזכות הלאומית של העם הפלסטינית היא צעד אנטי-ציוני או שמא צעד שנובע מהכרתנו הציונית? ב-1978 כתב רענן ויץ, אבי המנוח, שהיה "אבי ההתיישבות" שנות דור: ההצעה למתן שלטון עצמי לתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה לתקופת מעבר מובילה באורח בלתי נמנע להכרה בזכות ההגדרה העצמית של תושבים אלו. זכות זו היא לא רק בלתי נמנעת; היא גם מהווה חלק בלתי נפרד של השקפת העולם הציונית. ההכרה בזכות הזולת נובעת ממקור עמוק: הכרתנו בזכותנו שלנו.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה