אל תחששו מאיסלאמיזציה

בנקודת הזמן הנוכחית איש אינו יודע לאן יובילו המהפכות בעולם הערבי. אחדים מחוקרי המזרח התיכון בטוחים שכוחות איסלאמיסטיים יחליפו את המשטרים הקודמים ושהדיקטטורה החילונית של הקצינים תוחלף בדיקטטורה של השריעה והאימאם. אחרים מקווים שאת מקומם של הדיקטטורים הישנים תתפוס דמוקרטיה כלשהי - מהוססת, אתנוצנטרית, קסנופובית, פרו-דתית - אבל בכל זאת מייצגת ומייצבת את ריבונות העם.

על אף הרתיעה הכמעט-אינסטינקטיבית של רובנו ממשטרים איסלאמיים, לדעתי יש סבירות גבוהה שתהליך כזה יהיה חשוב וחיובי בטווח הארוך, גם אם יעלו בו לשלטון מפלגות איסלאמיות, שיצעידו את מדינותיהם למשטר תיאוקרטי ולמשבר עמוק ביחסים עם ישראל.

הסיבה הראשונה היא שמיעוט גדול ומשמעותי מאוד במדינות הערביות עדיין רואה בחזרה לדת את התשובה לחולשה מול שאר העולם, ומאמין שמשטר איסלאמי אמיתי יביא קץ לשחיתות, יעלה את העמים הערביים על הפסים הנכונים ויוביל אותם לניצחון. יש בעיני חשיבות גדולה לאפשר לכל ציבור לאומי הרוצה בכך במדינות ערב לעבור דרך השלב האיסלאמיסטי הזה, לבדוק את יעילותו, ולמצותו.

אחרי אירועי החודשים האחרונים, אפילו המאמינים הגדולים ביותר בסיסמה "האיסלאם הוא הפיתרון" יתנו לממשלה איסלאמיסטית אשראי מוגבל בלבד, ויצפו ממנה להתנהג במסגרת כללי המשחק שקבע המהפכה. חשוב גם לזכור שהשינוי התחולל בעיקר בגלל אמצעי התקשורת החדשים והרשתות החברתיות, שאינם ניתנים לשליטה מגבוה ושיאתגרו כל ניסיון להתעלם ממצוקות הציבור. הצעירים המודעים לכוחם לא יסבלו היעדר דמוקרטיה לאורך זמן וימצאו את הדרכים להיאבק במשטר אוטוריטארי חדש שיטיל מגבלות על הדמוקרטיה.

שנית, וחשוב יותר לענייננו, על אף התדמית הג'יהאדיסטית שבנתה לעצמה דת האיסלאם בישראל ובעולם המערבי, בשנים האחרונות פיתחו הוגי דעות איסלאמיים מרכזיים דיון ער ומרתק בשאלת ההתאמה בין האיסלאם לדמוקרטיה. אמנם המסורת האיסלאמית הקלאסית אינה מתייחסת ישירות לדמוקרטיה שפותחה בעיקר במערב, אולם אפילו כאן יש דינאמיקה של שינוי. בשנים האחרונות יש ערעור על ההנחה שהריבונות שייכת אך ורק לאל.

מתקרבים לדמוקרטיה

למשל, בפתווה (הלכה) חדשה שפרסם במרס האחרון, דאג המופתי החשוב ביותר בעולם הסוני, יוסף אל-קרדאווי, להבהיר שהמדינה האיסלאמית האמיתית איננה מדינה תיאוקרטית "כגון אלה שידע המערב בימי הביניים", והולך כמעט עד הקצה בניסיונו לקרב בין האיסלאם לדמוקרטיה: "שליט המדינה באיסלאם הוא נציג מטעם האומה או שכיר שלה, וזכותה של האומה, המיוצגת על-ידי בעלי הסמכות בתוכה, לבוא חשבון עמו ולפקח עליו, לפקוד ולאסור עליו, להיאבק בו אם הלך עקלקלות, ואף להורידו מן השלטון".

נכון, בקטעים אחרים של אותה פתווה משתמש קרדאווי במונחים קלאסיים של תורת השלטון באיסלאם, וטוען שחובת הציבור למרוד בשלטונו של שליט כופר. זו הבנה בעייתית וחלקית של הדמוקרטיה, ובכל זאת יש כאן דחייה של המודל האיראני השיעי ושל המודל הסעודי האוטוקרטי, והצעת דגם שלטון שבו הריבונות שייכת למעשה לעם.

אכן, אם ייבחרו לשלטון, יחזקו המפלגות האיסלאמיות את האיסורים הדתיים, יקפידו יותר על צניעות ועל הלכות לבוש, וכמובן יקררו עוד יותר את השלום עם ישראל, אולם ההסכמים יכובדו והשלום העוין יימשך. בד בבד עם כך, וכתוצאה מהתהליכים המתחוללים בציבור הערבי ובחשיבה הפוליטית האיסלאמית בשנים האחרונות, תמתן השותפות בשלטון את הגותן של המפלגות האיסלאמיסטיות ותיאלץ אותן להשתלב בצורה מלאה יותר בשינויים הדמוקרטיים העוברים על העולם הערבי.

פרופ' דרור זאבי, מרצה בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון