אחרון הראשונים

משה לנדוי ז"ל, שבע ימים ומעשים, היה מאחרון הראשונים שעיצבו את דמותו של בית-העליון שנות דור. הוא נולד בדנציג ב-1912, למד משפטים בלונדון ובשנת 1933 עלה לארץ. כשופט החל לכהן תחת השלטון הבריטי, ב-1940 כשהיה רק בן 28 מונה כשופט שלום. עם הקמת המדינה המשיך בתפקידו כשופט. ב-1953 מונה כשופט עליון כשהוא בן 41. בבית המשפט העליון שרת עד פרישתו ב-1982 ובשנתיים האחרונות כשופט, כיהן כנשיא בית-המשפט העליון החמישי.

הוא לא היה מהשופטים הראשונים שמונו לבית המשפט העליון בשנה הראשונה להקמת המדינה, אך ניתן לראותו כדמות מרכזית בקרב קבוצת השופטים ששירתו בבית-המשפט העליון שנים רבות (עד שלהי שנות השבעים) שהעניקו לו את מכובדותו ויוקרתו: דמויות כמו יצחק אולשן, שמעון אגרנט, משה זילברג, יואל זוסמן, צבי ברנזון ואלפרד ויתקון.

הוא כיהן כשופט במשפטים שנתפשים כנקודות צומת בהיסטוריה המשפטית שלנו: בשנת 1953 ישב בבג"ץ "קול העם" נגד שר הפנים ישראל רוקח, יחד עם השופטים אגרנט וזוסמן. השופטים קבעו כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד וריסנו את הממשלה לדכא דעות החורגות מן הקונצנזוס. הוא היה בהרכב שפסל בפעם הראשונה חוק שחוקק על-ידי הכנסת, בטעם כי החוק פוגע בשוויון הזכות לבחור ולהיבחר. בפסק-דינו כתב לנדוי כי שוויון הכול בפני החוק הוא רעיון שאינו רק דבר שנכתב בספר, אלא "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו".

צניעות פוריטנית

המשפט הידוע ביותר שבו כיהן לנדוי כראש ההרכב הוא משפט אייכמן. הוא העניק למשפט ממד שקשה לא להגזים בחשיבותו: הוא התעקש לנהל אותו בהתאם לכללי ניהול משפט פלילי, נקודה שהביאה לוויכוחים, שחלקם היו רווי מתח, בינו לבין התובע. בספרה "אייכמן בירושלים" מתחה חנה ארנדט ביקורת קשה על המשפט, ובמיוחד על תפקודו של האוזנר כתובע: "כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדוי הוא הנותן את הטון, ושהוא עושה כמיטב יכולתו... כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע לראוותנות".

בניגוד לגדעון האוזנר, שראה את המשפט ככלי להאדרת שמו, יוקרתו ופרסומו, משה לנדוי מעולם לא התכוון ומעולם לא העז לראותו כקרדום: לא כתב ספר על תפקידו במשפט, סירב להתראיין על המשפט (הוא טען כי מעולם לא התראיין על המשפטים בהם היה מעורב - כולל משפטו של אדולף אייכמן) ומעולם בני משפחתו לא סיפרו על שעבר עליו ועליהם בתקופת המשפט. לנדוי לא ראה את תקופת משפט אייכמן כשיא חייו. חייו הארוכים והעשירים היו הרבה יותר מעוד משפט ואפילו משפט היסטורי כמו משפטו של אדולף אייכמן.

כשמדברים על משה לנדוי יש להדגיש נקודה המקבלת היום משנה משמעות: צניעותו הפוריטנית ואורח חייו. מעולם לא הייתה לו מכונית וכנשיא בית המשפט העליון בדימוס הוא נסע באוטובוסים (לא פעם לקחתי אותו טרמפ כשראיתי אותו בתחנת האוטובוס). הוא גר עשרות שנים בדירתו של משה דוכן, אביה של רעייתו המנוחה לאה, דירה ספוגת מסורת שהרהיטים בה לא חודשו שנים רבות. מבחינתו, צניעות הייתה פשוט קוד חיים.

מבחינתי, מותו של משה לנדוי היא אבידה אישית. הוא ומשפחתו היו קשורים להוריי ולמשפחתי יותר משני דורות - טיילנו בארץ, חגגנו ביחד את החגים והתאבלנו על מתינו המשותפים. הוא היה האחרון מדור הוריי שגדלתי לאורם.

פרופ' יחיעם ויץ, החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה