אור של תקווה. יש הצלה לנערות הרחוב

עליתי לארץ לפני 12 שנים, בגיל 12, מאוקראיינה, יחד עם ההורים ושני אחיי הגדולים. בישראל התחיל בעצם השינוי בחיי. התחברתי עם קבוצת בנות עולות מחבר העמים כמוני ועם קבוצת בחורים גדולים מאיתנו, בשנות ה-20 לחייהם. הסתובבנו יחד רוב היום, השתמשנו בסמים, בהתחלה גראס ובהמשך גם ל.ס.ד, אקסטזי והרואין. היתה תקופה שלקחתי כמעט 15 כדורי אקסטזי ביום, שקיבלתי מאותה חבורה.

בגלל קבוצת הבחורים שאיתם הסתובבתי, סבלתי בבית ספר מהשפלות ומכות. קראו לי "זונה" ועוד שמות גנאי ודחו אותי חברתית. בשלב הזה, בלי שההורים שלי ידעו, הפסקתי ללכת לבית הספר. יצאתי מהבית בבוקר עם תיק ללימודים, אבל לבית ספר לא הגעתי. לפעמים חזרתי הביתה בערב בלי שהוריי ידעו, ופעמים רבות פשוט לא חזרתי הביתה במשך ימים ושבועות.

גם בבית המצב היה מאוד לא פשוט. אבא שלי התחיל לשתות והיכה את אמא שלי ואת האחים שלי. אני הייתי הבת של אבא ולכן פחות סבלתי מאלימות ממנו, אבל היה לי קשה להתמודד עם האלימות בבית והעדפתי לא לחזור הביתה. יחד עם חברה היינו תופסות טרמפים ומסתובבות בכל רחבי הארץ, ישנות בבתים של זרים ונעלמות למשך תקופות ארוכות מהבית. כל פעם שחזרתי הביתה אמא שלי היתה אומרת שהיתה בטוחה שמתתי או נאנסתי ושהיא כבר לא תראה אותי יותר לעולם.

אחרי שנה בערך שבה לא הגעתי לבית הספר, הגיעו אלינו מלשכת הרווחה ומתוקף צו בית משפט הכניסו אותי להוסטל לנערות. ההתאקלמות שם לא היתה לי קלה. ברחתי משם פעמים רבות, מה שאומר שהפרתי צו בית משפט

 ופתחו לי תיק במשטרה. לא הצלחתי ליצור קשר עם הנערות ועם הצוות, המשכתי להשתמש בסמים והיה לי חבר מבוגר ממני. אבל עם הזמן התחלתי לקחת את עצמי בידיים, להאמין לעובדים בהוסטל שהם באמת רוצים בטובתי, להאמין שיש סיכוי שאוכל להשתלב בחברה הישראלית ולהצליח לחיות כאן. חזרתי לבית ספר, אפילו סיימתי את לימודיי בהצטיינות, והתגייסתי לצה"ל, שם שירתתי כלוחמת. סיימתי שירות מלא, השתחררתי, מצאתי עבודה והתקבלתי ללימודים באוניברסיטה.

בשלב הזה של חיי כבר הבנתי מה אני רוצה לעשות: לעזור לנערות כמוני להתמודד עם המציאות הקשה. היום אני עושה תואר ראשון במדעי ההתנהגות, מסיימת אותו ממש בקרוב והמטרה שלי היא להמשיך ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית.

במסגרת לימודי התואר הראשון אני מתנדבת פעם בשבוע בעמותת עלם, המציעה עזרה ואוזן קשבת לבני נוער. יש כאלה המגיעים כי רבו עם ההורים ואחרים שברחו מהבית או מתמודדים עם התמכרויות או חיים ברחוב. בני

 הנוער מגיעים למקום ושם מחכים להם מתנדבים שנותנים להם תמיכה נפשית, אוזן קשבת וחיבוק חם.

אני פוגשת נערות כמוני, שמגיעות מרקע של אלימות קשה, התמודדות עם אונס והתעללות מינית, חלקן חותכות את עצמן ונמצאות במצוקה קשה. אני נמצאת שם ומקשיבה להן, אני מבוגר משמעותי בחייהן שמאמין בהן, באמת ובתמים. אני לא נבהלת מהסיפורים שלהן. גם כשמדובר בדברים קשים ביותר, אני מראה להן שאפשר לצאת מהמקום בו הן נמצאות ולהצליח בחיים.

אני חושבת שאם כנערה הייתי מגיעה לעמותה ונפגשת עם העובדים והמתנדבים ששם, לא הייתי מגיעה למקומות הקשים שאליהם הגעתי, ולא הייתי מדרדרת כפי שקרה לי. בגלל זה כל כך חשוב לי להיות עם הנערות האלה, ושהן תיראנה בעיניים שלי עד כמה אני מאמינה בהן, עד כמה אני יודעת שהן יכולות לעלות חזרה מהמקום הקשה שהן הגיעו אליו וכן להצליח, אני מאמינה שיש הצלה עבורן ואני רוצה שהן ירגישו וידעו שיש מבוגר שבאמת מאמין.

אני יודעת שיש הרבה אנשים שרואים נוער רחוב או נוער עבריין ולא מאמינים שהם יוכלו לצאת משם, אבל מי שעובד מקרוב עם הנוער הזה יודע שהם יכולים להפוך את חייהם ולהצליח בהם, ומבחינתי זה המסר הכי חשוב שצריך להעביר לאותם נערים ונערות.

• עמותת עלם מקיימת החודש את פרוייקט "דגל אורות התקווה" שנועד להעלות את המודעות ולגייס תרומות לפעילויות תמיכה בבני נוער במצבי סיכון ומצוקה. הציבור נקרא לתרום 10 שקלים לנוער בסיכון, באמצעות שליחת מסרון (SMS) עם המספר 10 ל-5400 או לחייג ל- *5400 להדלקת נורה בדגל במטרה להדליקו במלואו ביום העצמאות.