מסביב לעולם עם ג'י פי אס
בקריאה ראשונה בגרסה האלטרנטיבית של "סביב העולם ב-80 יום", נדמה כי הספר משמש תקציר מסע חביב וביינוני ליצירת המופת של ז'ול ורן. אבל למרבה הפלא, הילדים נוטים להתאהב בסיפור דווקא מהזווית החדשה. ומה יגידו אזובי הקיר?
הנה עוד ספר שנולד מתוך רצון להיטיב עם הורים, כאלה שחרדים למעמדה של קלסיקה הספרותית בחיי ילדיה ורוצים להוריש להם נכסי צאן ברזל, רצוי מוקדם ככל האפשר. "סביב העולם בשמונים יום", בגרסה של לואיס יורק ויאן קסלוצ'י, בתרגום (מספרדית) של יורם מלצר, הוא מין רידר דייג'סט קצר וענייני, המיועד לילדים שכבר מבינים איך נראה גלובוס, מהם אזורי זמן והיכן אפשר למצוא את תעלת סואץ, אבל עדיין לא מסוגלים לקרוא את המקור. אפילו לא בניקוד. בעיקר מפני שהוא ארוך מדי.
איורים גדולים ולא מאוד מעניינים הם לב הספר, שאפשר גם לקרוא לו "מסביב למקור במאתיים שורות". הטקסט עצמו, הסיבה שבגללה התכנסנו, נראה בעיני יבשושי וחסר שאר רוח כשקראתי בו לראשונה לבדי, ובעיקר קצר מכדי ללכוד את שלל הדרמות שהפכו את הספר לקלאסיקה. הנה דוגמה. בשלב מסוים של מסעם המפרך, כשם כבר מגיעים לארצות הברית, פיליאס ופוג ומשרתם הנאמן פספרטו, מותקפים בידי אינדיאנים צמאי דם ושוחרי רע.
מסביב למקור במאתיים שורות. איורים מתוך הספר
איך יוצאים מזה בשלוש שורות? הנה כך: "פוג נאלץ לבחור. משרתו הנאמן שוב נעלם, בעוד הזמן ממשיך להתקדם לקראת התאריך הסופי. הוא אינו מהסס, הוא יורד מהרכבת ומגייס כמה חיילים כדי שיעזרו לו לחלץ את השבויים מידי האינדיאנים והם אכן משחררים אותם, אבל בתוך כך מאבדים כמעט יום שלם". מרגש? מרתק? לא בדיוק - נשמע יותר כמו יומן-קריאה כדי לצאת מידי חובת הסיכום, ולא כספר שילד ימשיך לקרוא בו מרצונו.
פוג חוקר את העולם. מסע מפרך של הקראה?
הג'נטלמן והמשרת
כשסיימתי לקרוא הגיע תורו של הדור הבא, בתי, וכאן התרחשה הפתעה אמיתית: העדר אפיון מובחן של הדמויות לא הפריע לה. העובדה שהספר כתוב בלשון הווה ממש לא מטרידה, להיפך, ככה זה יותר מותח. ומה בדיוק מותח? איך אנשים יכולים לנצח בהתערבות להקיף את העולם בלי מטוס ובלי ג'י.פי.אס, אומרת הצאצאה, ושואלת למה לא שכרו מכונית. כשהיא מגלה כי אפילו מכוניות עדיין לא היו אז, ב- 1872 שבספר, היא נמלאת הערכה מחודשת לאומץ ליבם ולנחישותם של הג'נטלמן והמשרת שלו.
חווית "סביב העולם", הפרטית. משהו שילדים אוהבים
וכך קראתי איתה, ומצאתי ספר שונה לגמרי. כזה שלכבודו הסרנו את האבק מהגלובוס, פתחנו אטלסים, סימנו מסלולים בעיפרון, חישבנו מהירות של רכבות ואניות, שוחחנו ארוכות על אזורי זמן ומשמעותם,
ציירנו ספינת קיטור והבנו את מגבלותיה. הצטערנו על קיומו של מנהג הינדי ברברי לשרוף אלמנות חיות על המוקד ביחד עם גווית הבעל המנוח והבהרנו לעצמנו שהמנהג כבר מזמן לא חוקי בהודו.
התעכבנו על ה"אינדיאנים" שלא אוהבים שקוראים להם כך, כי השם נובע מהטעות של קולומבוס שחשב שהגיע להודו, ובכלל, מצאנו המון הפעלות בלתי צפויות בין השורות הענייניות והנוקשות, והרווחנו חוויה משפחתית לחלוטין לא צפויה, פלוס הרהור על כמה-השתנה-העולם, כי הרי כיום אפשר להקיף את כדור הארץ בתשעים דקות במעברות חלל - מבלי שהספקנו לברר מה יותר כיף.
כשקוראים אותו כך, כל פגמיו של הספר נעלמים, והוא הופך לפיגום שעליו אפשר לבנות את חווית "סביב העולם" הפרטית, הביתית, באמצעות סבלנות, דמיון, סקרנות וקצת אביזרים. על השאלה, אם תרצה לקרוא את הגרסה המלאה בעוד שנה בערך, אמרה הצאצאה "בטח", וליתר בטחון כבר העבירה את הספר מן המדפים שלי לאלה שלה. מבחינתי, זו העדות לטיבו של התקציר - הוא אכן עשה את העבודה, למרות - ולא בגלל - שהוא בינוני כל כך.
"סביב העולם בשמונים יום", בגרסתם של לואיס יורק ויאן קסלוצ'י. מספרדית: יורם מלצר. הוצאת אגם
