מבזבזים כסף בלי רשות

כשל ארגוני וניהולי - כך קורא לזה מבקר המדינה. והמילים כל כך מוכרות, מנוכרות ושחוקות שכמעט ואין להן מקום בסדר היום העמוס אינפורמציה שממנו כולנו סובלים: ברור שיש כשל, נוחר (לעצמו) בבוז משלם האגרה שקורא את עמודי התרבות.

ואיפה אין כשל? ומה זה משנה אם יש כשל, הרי ברור שאיש לא ישלם על כך בכסאו. זה הזמן להיפרד מן הכותרת ולעבור לדברים נעימים יותר. אנג'לינה ג'ולי עשתה משהו מעניין היום?

• מבקר המדינה: כשלים ניהוליים ברשות השידור
• יו"ר הרשות אמיר גילת: "האחריות לטיהור האווירה התרבותית - עליי"
• חדשות טלוויזיה נוספות בעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. אז אמר (צילום: גיל יוחנן)

הסיפור פשוט עד כאב: הכנסותיה של רשות השידור לשנה הן בסביבות 800 מליון שקל. מן הסכום הזה היא מחויבת על פי דין להקצות 36 אחוז להפקות מקור. בפועל, בשנים 2007, 2009 ו-2010, שנים בהן עסקה בדיקת המבקר, היא הקצתה רק שלושה אחוזים. אין סיבה רצינית להניח שהשנה, 2011, המצב השתנה, מפני ששום דבר לא באמת זז בניהול הרשות בחודשים האחרונים דווקא, חוץ מפונקציונרים חדשים והצהרות חדשות.

לא עושים חשבון

ועכשיו, לחשבון הכולל: בארבע שנים בלבד נעלם תקציב של כמעט מיליארד שקל, שהיה מיועד לדרמות ותחקירים, סרטי תעודה וקומדיה, שעשועונים וריאליטי, שחזורים יסטוריים ותוכניות טיולים ובישולים ומה לא - והלך לתשלום משכורות לפונקציונרים עבשים. זה "כשל ניהולי"? זה עושק וגזל, זו רמיסה גסה של התרבות הויזואלית בישראל, זו מעילה-רבתי בהצדקה היחידה לקיומה של רשות שידור ממלכית-ציבורית, זו בעיטה בפרצופם של מאות יוצרים מקוריים ומוכשרים שהיו יכולים לעשות טלוויזיה נהדרת.

מיליארד שקל הוא סכום דמיוני, מרהיב ביופיו ובכלל לא סופי. אין דו"ח מקיף של המבקר שיתייחס למעילה בהתחייבויותיה של הרשות בעשר השנים האחרונות, אבל אתם מוזמנים להכפיל בעצמכם ולהתחיל להתעצבן ברצינות.

לשם השוואה, כל אחת מן הזכייניות בערוץ 2 נדרשת להוציא כמעט 100 מליון שקל לשנה על הפקות מקור, ומועצת הרשות השניה והפונקציונרים שם דווקא יושבים לזכייניות על הזנב ומקפידים על ההוצאה: בשנת 2010, אם כן, כשרשות השידור הוציאה בערך 30 מליון שקלים על הפקות מקור, הערוץ המסחרי הוציא 200.

מתוך קדם אירוויזיון 2011. שווה 1.5 מיליון שקל? (צילום: דודו אזולאי)

כן, וככה זה נראה: מתוך ה-30 מיליון המסכנים הללו, 1.5 מיליון, לא פחות, הלכו לקדם אירוויזיון הבזיוני, שגם אותו לא הצליחה הרשות להרים לבדה. היתר התחלק בין מיזמים קטנים-אינטימיים שכאלה, שאפשר להפיק בגרוש וחצי ועדיין להרגיש שעושים טלוויזיה, ולא שעושים טובה לאחרוני הצופים, משלמי האגרה המוכים והמובסים והנגזלים.

כי בדיוק בהתנהלות הזאת הרשות גוזלת גם מאיתנו. לו יותר אנשים היו ערים לעובדה שכספי האגרה הולכים בעיקר לתשלום משכורתו המנופחת של שמילקיהו-שם-בדוי מאגף הלוגיסטיקה, ובשאריות העלובות - בגלל הגרעון, בגלל עשורים של ניהול חלמאי מטורף, עושים קצת מראית עין של תרבות, אין לי ספק שהיה מתחולל פה מרד מסים.

דברים שלא תראו בטלוויזיה

ותארו לעצמכם מה אפשר היה לעשות במיליארד שקל שהתאדו בארבע שנים: 250 סדרות דרמה איכותיות. או יותר מאלף סרטי תעודה מאד, מאד מושקעים. או כל תמהיל שתבחרו של טלויזיה איכותית, משובחת, מסקרנת ומלהיבה, כמו שעושים בערוצים ציבוריים שמתנהלים נכון, הרחק מעבר לים.

יו"ר רשות השידור, אמיר גילת. יש סיכוי לשינוי? (צילום: איתי איתיאל)

העדרם של אלה מן המסך הוא חור שחור ענק בעשייה הטלוויזיונית המקומית. הכבלים, הלווין וערוץ 2 מספקים מדי פעם חומרים איכותיים ביותר,

אבל תרבות הטלוויזיה שלנו היתה יכולה להיות מפותחת וסוערת, עשירה ומתקדמת פי כמה וכמה לולא הלך הכסף לעזאזל.

הרשות לא לבדה בכשל הזה. "אבל אמרנו לשר הממונה שאין כלום בקופה וקודם כל צריך לשלם משכורות", יצטדקו פרנסיה בעבר, בהווה – ואם לא יחול מפנה רציני, גם בעתיד. מי שאחראי הוא גם הפוליטיקאי התורן שישב על השאלטר מטעם ראש הממשלה, יהא זה אשר יהא, ויכול היה ללטף לעצמו את האגו בערוץ-צעצוע שהוא רק שלו, ולעשות בו ככל העולה על רוחו, כולל הבעיטה הכואבת כל כך בתרבות הישראלית.

זהותם של השרים ושיוכם המפלגתי לא חשובה: כולם אישרו את הכשל. לאף אחד לא היה אכפת. בתסכול גדול ובזעם צריך לקבוע לבסוף, שלאף אחד לא יהיה אכפת גם מחר ובשנים הבאות.