אז הייתי קורבן של אמני פיתוי ואפילו לא ידעתי
אני משחזרת מבטים, רמיזות, גישושים, פלירטוטים, מספרי טלפון שנכתבו על מפיות, סמול-טוק בשדרות, כוסות קפה אקראיות עם זרים, נשיקות חטופות ודברים אחרים שהשתיקה יפה להם
התגלגל לידי, באמת משנה איך, ספרו של ניל שטראוס "המשחק – עולמם הפרוע של אמני הפיתוי", שמספר על מסעו המופלא של הכותב לעולם שכולו טוב. זהו למעשה מדריך שנועד ללמד גברים כיצד להתחיל עם בחורות ולהכניס אותן למיטה.
הקריאה בספר מעלה תמונה מזעזעת ומטרידה, הבחורים האלה - אמני הפיתוי ותלמידיהם המסורים - לא בוחלים באמצעים בדרך למטרה הנעלה, הכיבוש. הם יחמיאו, יעליבו, יסחררו, יהפנטו, ירגשו, ירגיזו, יבלבלו, יכרכרו, יקררו, יחממו, הכל כדי למשוך את תשומת ליבך, לכבוש את מוחך ולגרום לך לפתוח את רגלייך. אני חושבת לעצמי, מיהן הבחורות העלובות שקונות את הטריקים האלה? אני לגמרי בטוחה שאני איני איני כזאת.
המומה מהתובנות החדשות שלי, אני עולה בפייסבוק מול יזיז לעת צרה וידיד למרחב הווירטואלי, רווק אורבני מתוחכם (נשבעת שכך הוא מגדיר את עצמו), "אתה חייב לקרוא את זה", אני נרעשת ונרגשת.
"כן, אבל למה לעזאזל את קוראת את זה?" הוא שואל.
אני עונה "אתה יודע, במסגרת 'דע את האויב' וכאלה, שלא אפול קורבן לאמן פיתוי חלילה", והוא קובע, בפשטות של אחד שיודע - "את מתה עלינו".
אני? מתה עליהם? יכול להיות שהייתי קורבן של אמני פיתוי ואפילו לא ידעתי?
אני ממשיכה להגות בספר יומם וליל. עם יד על הלב, לסת שמוטה וכל עמוד שעובר, חיי חולפים לנגד עיניי. אני משחזרת מבטים, רמיזות, גישושים, פלירטוטים, מספרי טלפון שנכתבו על מפיות, סמול-טוקים בשדרות רוטשילד, כוסות קפה אקראיות עם זרים, נשיקות חטופות ודברים אחרים שהשתיקה יפה להם. כן, קוראים לי ג'סטין ואני מכורה לריגושים, והאמני פיתוי האלה יודעים לספק את הסם הזה בכמות מסחרית.
נחושה בדעתי, אני מתחילה גמילה - גמילה מבחורים כריזמטיים שיודעים להפוך לאשה את המוח. להלן יומן הגמילה שלי:
שלב ראשון – זיהוי התופעה:
איש עסקים מעונב עוצר אותי ליד המעלית בעבודה: "תגידי, את חושבת שאפשר לעשן במדרגות?". אני עונה בנחרצות "לא", הוא ממשיך "אז אני מבין שאת נגד עישון", אני עונה בנימוס "לא נגד כלום, רק נראה לי שאסור לעשן שם", הוא נכנס איתי למעלית, מאומן כמו כלב צמא-דם, לא להרפות, לא לעזוב ומטיח בי: "אז אני לא מבין, את מעשנת?" לשנייה אני עונה לו ברצינות, והוא ממשיך "אבל למה את כל כך אובססיבית בעניין העישון?" ואז נופל האסימון, אני מבינה שהוא משחק איתי, אמן פיתוי במסווה שכמותו, אני צוחקת ויוצאת מהמעלית. הוא מאחוריי, מלא בעצמו, מחייך חיוך של כיבוש.
שלב שני – שיתוף פעולה מסוים תוך עצימת עיניים והדחקה:
אחרי שהבנתי במה עסקינן, התחלתי לראות בכל מקום את אמני הפיתוי ותלמידיהם, בחיי, לא ייאמן כמה שהתופעה הזו נפוצה. אני עם חברה בפאב וקולטת בחור די שווה (להלן: המאמן) עומד ומסביבו כמה בחורים (להלן: החניכים) מקשיבים בצמא למה שנראה מהצד כמו הסבר מרתק. אז אלא אם כן זה גלגולו הנוכחי של אלברט איינשטיין שמנסה להסביר לתלמידי פיזיקה להוטים מה ההבדל בין תורת היחסות הכללית לפרטית, נראה לי שאנחנו עדים לשיעור פיק-אפ "על רטוב". לפני שאנחנו מספיקות לחמוק מהמקום הם מקבלים הוראה לנסות לצוד אותנו. הם חמודים, אנחנו צוחקות. איזו טעות. ברגע שהם קיבלו מאיתנו שביב תשומת לב, הם לא הירפו, והם גם היו רק מתלמדים, מה אני אגיד לכם, זה היה ערב מתיש. אגב הם יצאו בלי מספרי טלפון, אז לפחות מלחמת ההתשה הזו היתה הדדית.
שלב שלישי – ניסיונות חריפים למיגור התופעה:
אחרי נסיון הפאב המתואר לעיל, אני מבינה שצריך לנקוט באמצעים חריפים יותר. אני וע', חברה טובה ומיזנתרופית ידועה, מלקקות גלידה בנחת, ומולנו מגיחים שני גברים, הם נראים כל כך שונים זה מזה, עד שאין סיכוי שזה לא חלק מאיזה אימון ציד נשים. אחד עומד בצד, מסתכל (להלן: המאמן), והשני מגיע לעברנו (להלן: המאומן). המאומן מתקרב לשולחן ושואל אם הוא יכול להצטרף לשיחה. ע', עונה לו בקרירות מקפיאה "לא, זו שיחה אישית". אני מסתכלת על המאמן במבט של "קחו את עסקי הפיק-אפ שלכם למקום אחר, סבבה?" הוא מבין עניין, ובתוך דקה המאומן כבר מתלבש על מישהי אחרת (פה יש לתת טיפ למאמן – נו באמת? אתה נותן לו להתחיל עם בחורות שיושבות זו ליד זו?).
שלב רביעי ואחרון – התגברות והפגנת חוסר עניין:
אני חוזרת הביתה דרך השדרה, רצוצה מיום עבודה. איזה בחור קם מספסל כשאני עוברת לידו, נעמד מולי (לא פחות) וקוטע את חוט המחשבה הדקיק שלי (ליידי גאגא-סייל בקסטרו-מזגן דחוף-שוקולד מריר-אני חייבת פדיקור) "אפשר לשאול אותך שאלה?". העובדה שהוא חניך של איזו סדנת פיתוי כמו מרוחה לו על המצח בצבעים זוהרים.
אני נעצרת, מגלגלת עיניים ופולטת אנחת ייאוש "נו, יאללה, תראה לי מה אתה יודע". הוא שולף דילמה קיומית שהוא יעני מתלבט בה כבר שעות (ממש בחירתה של סופי) "אם יש בחור חמוד אבל אין לו אוטו ובחור פחות חמוד אבל יש לו אוטו, עם מי מהם היית יוצאת?"
מאסתי באמני פיתוי, אז אני עונה לו "תכל'ס, שניהם נשמעים לי די מעפנים, וממילא יש לי אוטו". הוא נשאר המום במקום, כנראה בשיעור הזה הוא הבריז. אני ממשיכה בדרכי, 1:0 לי. בינתיים.
אפילוג – "החזרה לסם":
הטור הזה, לרבות הפרולוג שלו, נכתב לפני שנה ונשמר במגירה. הרבה דברים קרו מאז, ומטבע הדברים, אמני הפיתוי והגמילה מהם נדחקו מעט הצידה. כל זאת, עד ליום העצמאות האחרון. אני הולכת בשדרה שמחה וטובת-לב, ומגיח מולי בחור יפהפה ושרמנטי. בתוך שנייה הוא כבר לחץ לי את היד. ולא עזב. אנחנו מפטפטים ומפטפטים ואני? המוח שלי בעננים, ואני נותנת לו את הטלפון שלי ומביטה בו כאווזה פותה. "אז מה אתה עושה בחיים?" אני שואלת, והוא עונה שהוא עובד פה ושם וחוץ מזה הוא גם "מדריך גברים איך להתחיל עם נשים".
זה לוקח עוד דקה, אבל פתאום הכל מתחוור לי. "האם ברגע זה, יש אנשים שמקשיבים לשיחה הזאת ורואים תצוגת תכלית של 'איך לקחת מספר טלפון מבחורה זרה ברחוב?'" אני שואלת, והוא עונה "האמת היא שכן". אני לא מבזבזת עוד שנייה כדי לבדוק אם הוא רציני או צוחק.
הבחור פשוט פעל כטייס אוטומטי, לפי כל כללי הטקס והחוקים
למען הסר ספק, הוא כמובן לא התקשר, אולי בכלל לא קוראים לו אלדד? בדיעבד, אני מנתחת את השיחה שלנו לאורו של "המשחק" – הבחור פשוט פעל כטייס אוטומטי, לפי כל כללי הטקס והחוקים של הספר, ואני? כאילו שכחתי מהתופעה. בחיי, הוא פשוט הצליח לערפל לי את התודעה. כרגע אנחנו בתיקו 1:1.
אז כן, חזרתי לסם, אבל לפחות בדבר אחד נחמתי, וכן זו נחמת טיפשים - כשחבר עם עבר קרבי שומע את הסיפור, הוא מסביר לי שאני בעצם צריכה לקחת את כל העניין כמחמאה מטורפת. כשמדריך ירי בטירונות עושה לטירונים תצוגת תכלית של יכולותיו הוא בוחר את המטרה שהכי קשה ומסובך לפגוע בה, הוא מסביר לי. "נו", הוא אומר, "את רואה, גם זה משהו". 2:1.
עד לפעם הבאה.
>>> טוקבק כדורבנות: 90% מעורמת השועל הוא טמטום התרנגולת
