לפעמים כדאי להקשיב לשמאלנים הזויים

השבוע החולף ייזכר כשבוע שבו ננעצו המסמרים האחרונים בארון הקבורה של מה שנותר מחזון "ארץ ישראל השלמה". ראש הממשלה נתניהו דרש בנאומו בכנסת להשאיר את גושי ההתנחלויות תוך שוויתר, אף שלא אמר זאת במפורש, על כל השאר. הנשיא אובמה קבע במפורש כי הגבול בין ישראל ופלסטין יתבסס על הקו שקדם למלחמת ששת הימים. בכך נסתם הגולל על מאמץ ישראלי ארוך שנים, אדיר מימדים, עתיר משאבים, ומטופש להפליא להפוך את הגדה המערבית לחלק ממדינת ישראל.

גוויעת החזון הזה היא הזדמנות לעשות מאזן מהיר אף כי לא מלא עדיין של מה הרווחנו ומה הפסדנו במאמץ, שכל ממשלות ישראל מאז 1967 היו שותפות לו. נעזוב את חשבון המוסר והצדק ההיסטורי. חילוקי הדעות בין אלה הרואים בכיבוש את אות הקין של מדינת ישראל לבין אלה הרואים במפעל ההתנחלות בגדה את גדול ההישגים של העם היהודי הם עניין לפוליטיקאים, פילוסופים והיסטוריונים.

החשבון צריך להיות פרקטי: מה הרווחנו ומה הפסדנו. ראשית כל המחיר הכבד מכל של חיי אדם שאבדו בשנות הכיבוש. הוסיפו לכך את עלותו של מפעל ההתנחלויות, הנאמדת כיום ב-44 מיליארד דולר. ההוצאה הממוצעת לכל משפחה ישראלית היא כ-25 אלף דולר. מבצע השבת המתנחלים הביתה יעלה עוד הרבה מיליארדים.

ומה לגבי ביטחון? הרי מאז ומתמיד נומק הצורך בישיבה בגדה בנימוקים ביטחוניים. אבל כבר ב-1979 פסק בג"ץ בעניין הפקעת האדמות לצורך הקמת הישוב אלון מורה, כי אין בסיס לטיעון הביטחוני שבשמו בוצעה ההפקעה. מאז זרמו לא מעט מים בירדן ההולך ויבש. השיקול הביטחוני כהצדקה לבניית ההתנחלויות איבד מתוקפו, והיום נותרנו עם כמה גושי התנחלויות, שעליהם יהיה המיקוח הטריטוריאלי הגדול.

מצעד האיוולת נמשך

לגושי ההתנחלויות, חשוב להבין, אין כל ערך ביטחוני. ההיפך הוא הנכון. אורך הגבול בין ישראל לגדה המערבית לפני מלחמת ששת הימים היה קרוב ל-300 קילומטר. זה היה קו פתלתל, מסובך להגנה, חסר כל היגיון גיאוגרפי ואסטרטגי. אבל הוא קו הגנה נפלא לעומת תוואי גדר ההפרדה, שאורכו קרוב ל-800 קילומטר והוא מסובך וקשה להגנה בהרבה מקודמו.

מבחינה ביטחונית, עדיף לישראל לחזור ל"קו הירוק" של 1967. מה עומד בינינו לבין המהלך הנבון הזה? כ-200 אלף ישראלים היושבים בגושי ההתנחלויות, פרי מדיניות ממשלות הליכוד והעבודה גם יחד. במלים אחרות, לא זו בלבד שפרויקט ההתנחלויות לא תרם דבר להגנת ישראל, הוא גם הופך את ההגנה על ביטחונה בעתיד לקשה הרבה יותר.

לו ברברה טוכמן היתה עמנו היום, היא היתה יושבת לכתוב מחדש את ספרה על "מצעד האיוולת". אחרי הכל, איוולת הטרויאנים שהכניסו את הסוס לעירם, או ההסתבכות האמריקנית המיותרת בוייטנאם, הן כאין וכאפס מול סירובן של כל ממשלות ישראל מאז 1967 להבין שהנורמות הבינלאומיות והמציאות הדמוגרפית לא ייאפשרו שליטה יהודית ארוכת טווח בגדה.

האם אפשר היה אחרת? היו מעטים שאחרי אותה מלחמה חשבו שצריך לפעול אחרת. אורי אבנרי ומפלגתו "העולם הזה - כוח חדש" חרתו על דגלם כבר אז הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כפתרון לסכסוך, אבל אבנרי נחשב לשמאל קיצוני, הוזה ומוקצה. הקונצנזוס נע באותם הימים בין תוכנית אלון לארץ ישראל השלמה.

מתברר שההוזים לפעמים הרבה יותר ריאליסטים מכל מומחי הביטחון שאינם מסוגלים להבין את כיוון ההיסטוריה. הלוואי שמדינת ישראל תתחיל להבין זאת, והלוואי שמנהיגיה ישכילו להוביל אותנו הפעם למטרה ראויה אליה ניתן להגיע ולא למטרות הזויות שעלולות לעלות לנו בעוד הרבה דם ודמים.

פרופ' אורי בר-יוסף, המחלקה ליחסים בינלאומיים, בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה