הנשים בהלכה: עד היכן ניתן לשנות?

קשה למצוא נושא בעולם התורה שבעל-פה, שבו באה לידי ביטוי באופן כל-כך מוחשי שאלת היחס שבין ההלכה למציאות המשתנה, כמו נושא האישה בהלכה. השינויים במעמד האישה במשך התקופות השונות, ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות, מציבים בפני פוסקי ההלכה את הדילמה הקלאסית.

מצד אחד, הכל מודים שישנם מאמרים שונים ודינים שונים שנאמרו בעבר, ששוב אינם רלוונטיים במציאות של היום, כשאחד המפורסמים שבהם הוא דברי הרמב"ם על כך ש"גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו אחת בחודש או פעמיים בחודש" (הל' אישות י"ג, יא). מצד שני, בעולם האורתודוכסי מוסכם על הכל, שאישה אינה יכולה לקדש איש, וכן אינה יכולה לשמש כשליחת ציבור במניין.

מאליהן צצות השאלות המורכבות: כיצד נקבע אלו הלכות לגבי נשים אמורות להשתנות בעקבות השינויים שחלו במציאות, ואלו הלכות ייוותרו כפי שהיו ללא שינוי? באיזו מידה עולם ההלכה, כפי שיתעצב בפועל, אמור להשפיע על תפיסת עולמנו את נושא מעמד האישה?

הגישה השמרנית

על שאלות אלו ואחרות עומד הרב חיים נבון בספרו "גשר בנות יעקב". בסגנונו הקולח והעכשווי נוגע הרב נבון בשורשי הדיון, תוך שהוא מתייחס הן לשאלות העקרוניות בנושא זה, והן לנושאים נקודתיים יותר - כגון לימוד תורה לנשים ועליית נשים לתורה. למרות מורכבות הנושא והמקורות הרבים השזורים בדיון, מצליח הרב נבון לעסוק בנושאים אלו בשפה השווה לכל נפש, מתובלת בסיפורים ובאנקדוטות מעולמות שונים, ואף להציג את עמדתו באופן ברור

 וחד-משמעי. מטרת הספר היא לנסות לשרטט את הקווים היסודיים בין התחומים השונים, לאור מקורות הדין ואופי הדיונים היסודיים בהם.

כך, למשל, משרטט הרב נבון את הקו הברור שבין תחום גיטין וקידושין, שבו מקורם של הדינים הוא מדאורייתא, ומשום כך אין הם ניתנים לשינוי, ובין איסור לימוד תורה לנשים, שעם הזמן הלך ונעלם, מסיבות שונות: האיסור איננו מדאורייתא, וברור מן המקורות עצמם שהוא קשור למציאות מסוימת, ודווקא משום כך יישומו במציאות אחרת עלול להביא לתוצאות שליליות ומסוכנות.

הרב נבון מדגיש שוב ושוב לאורך ספרו, שההלכה מבדילה בין גברים ובין נשים. בחלק מן התחומים הוא מנסה למצוא את הסיבות להבדלים אלו ואת משמעותם, ובחלק מן המקרים הוא מודה בכנות כי אין הוא יכול למצוא סיבה והיגיון להבדל זה או אחר. עם זאת, כפי שהוא חוזר מספר פעמים, חוסר-הידיעה אינו מהווה גורם למוטיביציה לשינוי, שכן אין אנו מתיימרים להבין עד הסוף את כל תורת ה'.

באופן כללי, הרב נבון חותר לקראת עמדה ממצעת בין שני קטבים: מצד אחד, הוא יוצא נגד הגישה המתעלמת מהשינויים המציאותיים בכלל, ועומדת על כך שכל עולם ההלכה בנוגע לנשים אמור להישאר כפי שהיה; ומצד שני, הוא שולל את הגישה הממהרת לקרוא לשינויים הלכתיים נרחבים בכל תחום. את גישתו הוא מכנה כ"שמרנית", ואכן, מבחינה מעשית, אין בספר פסיקה מחודשת כלשהי, אלא תמיכה בתהליכים המתרחשים באופן טבעי בעולם לימוד התורה של נשים (לכל היותר מופיע בספר אמירה, שאם גדולי חכמי ישראל יסכימו, הרי שיהיה מקום לשנות את נוסח ברכת "שלא עשני אישה").

נישואים שווים

מבחינה מעשית, אני נוטה להזדהות כמעט באופן מוחלט עם גישתו ההלכתית של הרב נבון. אולם מבחינה רעיונית-מחשבתית, נראה לי שבכמה תחומים נטה הרב נבון לכיוון השמרני באופן שלעניות דעתי איננו נצרך. אציין שתי דוגמות בולטות.

הראשונה, בנוגע לתחום האישות. כאמור, בתחום זה קובע הרב נבון בצדק, כי אין אפשרות לשנות את ההלכה, המפורשת כבר בתורה שבכתב, ומהווה בסיס לכל דיוני התורה שבעל פה בכל הדורות, לפיה האיש מקדש את האישה. אולם מכאן קופץ הרב נבון למסקנה שבעיני אינה הכרחית כלל ועיקר: "אין שום אפשרות לשנות הלכה זו מבחינה מעשית; ומעבר לזה, אין שום אפשרות להתעלם מהמשמעות הרעיונית שלה" (עמ' 30, ההדגשה שלי).

לדעת המחבר, העובדה שהאיש מקדש את האישה אמורה ללמד על משמעות רעיונית; אך הוא עצמו מדגיש מאוחר יותר שאין הוא מבין מהי המשמעות הזו: "מדוע קבעה כך התורה? מה הטעם שהאיש מקדש ולא האישה?... כאן אני נאלץ להרים ידיים. אין ספק שלו היינו אנחנו כותבים את התורה, לא היינו מעצבים את ההלכות הללו כפי שהן. אך לא אנחנו כתבנו את התורה, אלא קיבלנו אותה מהקב"ה" (עמ' 75). דומני, שדווקא לאור הקווים שהרב נבון מתווה בספרו, יש להגיע למסקנה הפוכה.

מהי פעולת הקידושין? התשובה פשוטה מאוד: בפעולה זו אוסר המקדש את האישה על כל העולם. במילים אחרות, היא מאבדת את חירותה להתקדש לכל אדם אחר בעולם, אלא אם כן המקדש ימות או יגרש אותה.

אולם, כפי שכמובן מציין הרב נבון, המציאות השתנתה באופן מוחלט עם שתי התקנות המפורסמות של חרם דרבנו גרשום, שאסר על איש לשאת אישה נוספת ולגרש אישה בעל כורחה. מאותו רגע, הרי שההלכה למעשה איזנה לחלוטין בין האיש והאישה בכל נושא הקידושין והגירושין: כשם שפעולת הקידושין אוסרת על האישה להתקדש לכל אדם אחר, כך – על ידי החרם וקבלתו על-ידי רובו המוחלט של עם ישראל, בוודאי לאורך הדורות – היא גם אוסרת זאת על האיש; וכך גם לגבי ניתוק הקשר, ר' גרשום "תיקן להשוות כח האישה לכח האיש: כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האישה אינה מתגרשת אלא לרצונה" (שו"ת הרא"ש כלל מב ס"א).

ממילא, אנני רואה שום סיבה להעניק משמעות רעיונית לעובדה שבפועל עדיין האיש הוא הפעיל בתהליך הקידושין והגירושין. דין זה משאיר על כנו את המציאות ההלכתית כפי שהיא הייתה עד לחרם דרבנו גרשום, ואין לנו את הסמכות לשנות זאת; אולם היות שלאחר החרם כל מערכת האישות השתנתה, הרי שיש לבחון אותה על פי המציאות ההלכתית בפועל, שבאופן הגיוני היא זאת שאמורה להכתיב את המערכת הערכית, ולאו דווקא על פי פעולת הקידושין והגירושין, שנותרה רק כביטוי פורמלי לדין מדאורייתא הנותן עדיפות הלכתית-מעשית לבעל על האישה.

בכך יש גם משמעות חינוכית חשובה, שכן עמדה זו עולה בקנה אחד עם ההתייחסות השוויונית המקובלת בכל הקשור ליצירת קשר הנישואין ולפירוקו. עמדה המדגישה גם כיום את מעמדו של הבעל בכל הקשור לקיום חיי הנישואין, משחקת לידיהם של סרבני גט למיניהם, המנצלים בדיוק נקודה זו על מנת לפעול באופן בלתי-מוסרי.

תורה לכולם

דוגמה שנייה נוגעת לנושא לימוד תורה לנשים. כאמור לעיל, הרב נבון מסביר בטוב טעם מדוע אין איסור זה רלוונטי היום, ומציג את עמדות גדולי ישראל בדורות האחרונים, שדיברו על

חובת לימוד תורה לנשים, ברמות שונות ובמסגרות שונות.

עם זאת, גם כאן המחבר סובר שיש משמעות רעיונית לכך שמדאורייתא רק גברים חייבים בלימוד תורה, ונשים לא: "מכאן אנו למדים שתלמוד תורה צריך לתפוס מקום מרכזי הרבה יותר בעולמם הדתי של הגברים". גם כאן, דווקא לאחר שהרב נבון תיאר בצדק את ההתפתחות בדורות האחרונים בהתייחסות החיובית ללימוד תורה לנשים, לא מובן לי מדוע יש צורך להמשיך ולהנציח את החילוק המבוסס על דרשת חכמים לפטור נשים ממצוות תלמוד תורה.

מוסכם על רבים מפוסקי דורנו, שבמציאות של היום, שבה נשים לומדות את כל תחומי החיים במסגרות לימוד שונות, הרי שלא יעלה על הדעת שדווקא תחום לימוד התורה יישאר אצלן מאחור. כיוון שכך, הרי שבמציאות של היום אין סיבה מהותית לחלק בין נשים לגברים, ואלו כמו אלו זקוקים ללימוד תורה לא רק כקיום מצוות תלמוד תורה, אלא כחלק מרכזי מעבודת ה' שלהם.

מורי ורבי, הרב יהודה עמיטל זצ"ל, טען שבזמננו, שהפן האינטלקטואלי מודגש בכל תחומי החיים, הרי שחלק מקיום מצוות עבודת ה' הוא דווקא בפן השכלי, וממילא הוא נוגע גם לנשים: "לדעת הרמב"ם תלמוד תורה הוא לא רק קיום של מצוות 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם', אלא גם של מצוות עבודת ה'. לאור זה נראה שגם נשים, הפטורות ממצוות תלמוד תורה, חייבות בזמננו בלימוד תורה מצד מצוות עבודת ה', שכן כאמור, מרכיב מרכזי בקיום עבודת ה', במיוחד בזמננו, הוא על ידי תלמוד תורה, שהוא עבודת ה' בשכל" (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 45).