גוי שיכור עצום ורב
פעם אמרו שהיהודי שותה כדי לזכור, בעוד הגוי שותה כדי לשכוח. מעניין מה היו חושבים אבותינו בגולה על תרבות השתייה שמציפה את הנוער הישראלי
אמש נדרס באשדוד אדם בן 75 על ידי נהג צעיר. בדיקה העלתה שכמות האלכוהול בדמו הייתה פי-6 מהמותר, מה שמציב אותו בראש טבלת הנהגים השיכורים שנתפסו עד עתה. רשימת קורבנות האלכוהול לסוגיהם עוד ארוכה.
בילדותי הייתי שומע תיאורים מפי המבוגרים, על תופעת השכרות של הגויים. הם נהגו לספר כיצד בעיירות, בכפרים ובערים אי שם באירופה, הגויים נוהגים להשתכר דבר יום ביומו, ובמיוחד בסופי השבוע. וכשהגוי משתכר - ה' ירחם. לא בכדי נחשב האלכוהול לסיבת המוות העיקרית בברית המועצות של פעם, בה תוחלת החיים הממוצעת לגברים נעה בין גיל 55 ל-60.
חיידק טורף
פעם אמרו שהיהודי שותה כדי לזכור, בעוד הגוי שותה כדי לשכוח. וזה לא שיהודים שתו במשך הדורות רק מים מינראליים. אבל היהודים אף פעם לא היו עם של שיכורים. יהודי היה שותה קצת יין בקידוש בשבתות, בשמחות ובחגים. יום אחד בשנה - בפורים, הוא היה מרשה לעצמו להעלות את מפלס האלכוהול בדמו כדי להגביר את השמחה. וזהו. יהודי היה מצמיד את השתייה לזיכרון: זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית, זכר לירושלים, זכר למה שעשה לנו עמלק. בחברה היהודית ההיסטורית והמסורתית לא שררה תרבות של שתייה ושכרות עד כדי אובדן שליטה, אלימות ורצח.
לא נולדתי אתמול, ואני עובד עם הנוער הישראלי לסוגיו ולגווניו כבר 30 שנה. אני פוגש תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים ישראליים כמעט מידי יום ביומו, ואני מודאג. מאוד. צונמי כזה של אלכוהול לא זכור לי.
מדובר בסך הכול בחבר'ה טובים, אבל לפתע, במה שנוגע לאלכוהול, תקף אותם חיידק טורף וממכר של הטיפה המרה. אני מגיע לחתונות, ורואה כיצד הם משתכרים לחלוטין עוד לפני החופה. יש אפילו תחרות בין החברים האם יצליחו לשכר את החתן והכלה לפני תחילת החופה. ביציאה מהחתונות מוצב מכשיר לבדיקת רמת האלכוהול, דבר שלא מוסיף כבוד לאירוע ולמשתתפיו. אני לא זוכר מתי בעבר ראיתי מכשירי מדידת שכרות ביציאה מאירועים.
אני רואה כיצד חיילים בצבא שותים - אם לא בבסיס, אז לפני ואחרי. אני עובד עם סטודנטים, ורואה את תרבות השתייה שם באמצע השבוע ובעיקר בסופיו. די להסתובב בסופי שבוע באזורים מסוימים ברחבי הארץ, ולהבין את גודל השבר. מקומות מסוימים מכונים על ידי המשטרה "עמק האלכוהול". אני רואה מה קורה בתיכונים, ושומע את סיפורי הזוועה של המנהלים והמורים. משהו לא טוב קורה פה, או כפי שניסחו חבריו של פיליפ גלר לאחר ההלוויה: "הבילוי הכי טוב שלנו זה להשתכר".
תרבות הריקנות
אפשר לחשוב שכל כך רע להם, לצעירים המשתכרים הללו. שאין להם מה לאכול, חלילה. שנטל העולם על כתפיהם. תרבות השתייה שלהם לא באה מרוב לחץ, כי אם משעמום וריקנות. הקמפיינים מנסים לשכנע, להסביר, להפחיד - כששותים לא נוהגים. ואחרי הכול, אנו עדים למציאות חדשה בה צעירים וצעירות שותים את עצמם למוות במועדונים, בכבישים, בכל מקום. לתומנו סברנו ששותים כדי לשמוח, והנה מתברר ששותים כדי לרצוח.
אלא שכרגיל במקומותינו במקום לטפל בשורש הבעיה - מטפלים בסימפטום. במקום לדבר על תרבות פנאי, על דרכים יצירתיות וערכיות לבילוי, ועל מתן תוכן ערכי ומשמעותי לחיים - מדברים על פתרונות טכניים: לתת את המפתח לחבר שלא שתה, להגביר את האכיפה, ולהוסיף עוד נשפנים.
מדינה נורמאלית הייתה מסדירה באופן מפוקח את הפיכחון. את כל מכירת האלכוהול והנגישות אליו. לא יתכן שכל פיצוציה תמכור אלכוהול ללא פיקוח או הגבלה. ובאותה מידה שלא נותנים לאדם נשק טעון ללא פיקוח קפדני, כך אי אפשר לתת לאדם לעלות על הכביש ולסכן חיי אדם.
הורים מפקירים את ילדיהם
החופש הגדול בפתח. בני הנוער יחפשו ריגושים והרפתקאות, ואין כמו הטיפה המרה כדי לספק את
מנת הריגושים והאשליה הרגעית. אמו של פיליפ גלר ז"ל אמרה בראיון: "חבל שלא אמרתי לו לא. חבל שלא התעקשתי יותר. חבל שנתתי לו הכול בלי להגביל אותו".
אכן חבל. חבל שהורים חושבים שאסור להגיד לא. חבל שהורים מפקירים את חיי ילדיהם. חבל שלרשימת הנרצחים והנדרסים יצטרפו, לא עלינו, עוד כהנה וכהנה נפגעי אלכוהול. חבל שמערכות החינוך, התרבות והתקשורת עוצמות עין, ומתעלמות משורש הבעיה שהוא ערכי, חינוכי, מוסרי ותרבותי.
כולם חוששים לומר את האמת העגומה. תחת זאת, מייצרים קמפיינים חסרי השפעה. במקום לומר - לא שותים! אומרים - כששותים לא נוהגים. קמפיין כזה מעיקרו, מעיד על חוסר הבנת המציאות. הבעיה היא השעמום והריקנות, ואותה לא יפתרו בנשפנים ובגלאי אלכוהול, כי אם במתן משמעות, תוכן ועומק לחיים.
לפנייה לכתב/ת 
