אל, אל סלבדור. סטוץ של קיץ הזוי
יש לה מאמן יהודי בשם רובן ישראל, היא לובשת מדים בכחול לבן וגם ספגה שער בדקה ה-90. כל אלה הספיקו לשימי ששון כדי להתאהב לרגע בנבחרת ממרכז אמריקה. הכל בגלל הפגרה
לעונת הקיץ המאתגרת יש את היכולת להפוך אותי לאדם הזוי. פעם זהו החום שמעביר אותי על דעתי, ופעם זה השעמום שבקיץ נטול אירועי ספורט שמעביר את חיי למצב 'ביזארי'.
בשבת נכתב הפרק הראשון בחיי הקיץ המוזרים שלי מודל 2011, כשמצאתי את עצמי קופץ משמחה למשמע קולו של שדר ארגנטינאי שמכריז על שער של סלאיי מבוקה ג'וניורס. שער שהשאיר להורקאן, קבוצתו של עמיתי, מיקי שגיא, סיכוי לשרוד בליגה.
אחי, שצפה עימי בשידור החי, הביט בי המום משהו. הוא לא ידע שכדורגל ארגנטינאי יכול להוציא ממני כאלה אמוציות. האמת, גם אני לא ידעתי. הקיץ, מסתבר, הופך אותי לא רק להזוי, אלא גם לאדם שמזדהה עם סבלם של אחרים. אז ככה זה מרגיש, אה?
אמש, אותו אח קרא לי לצפות איתו בשידור נוסף מהליגה בארגנטינה - ולס סארספילד נגד ראסינג קלוב. 'זורם', אמרתי, 'אבל בעצם, יותר מעניין גביע הזהב. שים פנמה - אל סלבדור. 24 שעות אחרי הגול של סלאיי, שוב הוא נתן לי את המבט הזה, כאילו עוד שנייה הוא זורק קריצה לשני חבר'ה לבושים בלבן ו'יאללה, קחו אותו למקום שיסדר לו את הראש'. ולא, לא ג'מייקה.
את ג'מייקה, אגב, ראיתי כמה שעות קודם - בטלוויזיה, מפסידה לארצות הברית במשחק נוסף במסגרת רבע הגמר של הטורניר. איזה טורניר? אמרתי כבר, גביע הזהב. אני מניח שכרגע כמה מכם בוהים במסך כמו שאחי בהה בי אמש - וזה בסדר.
המון אנשים לא מכירים את הטורניר הזניח הזה. האמת, כשאתה מספר למישהו שאתה צופה במשחק במסגרתו, הוא חושב שאתה צוחק. תחשבו על זה - 'גביע הזהב'. נשמע כמו שם של טורניר כדורגל במחנה קיץ לילדים, בסרט קיטשי לכל המשפחה, אותנטי בערך כמו 'גביע האלופים', 'גביע הניצחון' או 'אליפות הכדורגל'.
אבל יש כזה טורניר, ואני אפילו אוהב אותו. במיוחד כשמשדרים אותו בטלוויזיה (יורוספורט 2, הוט). נבחרות של מקומות אקזוטיים, שחקנים עם שמות שמתגלגלים על הלשון, כדורגל הזוי לפרקים ואווירה של חופשה בקריביים עם נגיעה נוסטלגית ממונדיאל 94' (בכל זאת, האצטדיונים אמריקאיים).
ולא פחות חשוב, אחת הנבחרות האהובות עליי מילדות, מכסיקו, נוטלת חלק בטורניר ובדרך כלל גם עושה בו חיל. אולם במהדורת 2011 של גביע הזהב קרה משהו בלתי צפוי מבחינתי - מכסיקו נדחקה הצידה לטובת נבחרת אחרת.
הכל התחיל בשבוע שעבר, כשצפיתי במשחק בין אל סלבדור לקובה. לפתע התמקדה המצלמה במאמן אל סלבדור, וקפצה כתובית עם שמו - רובן ישראל. 'ישראל? אממ', חשבתי לעצמי, 'מעניין אם הוא יהודי'. משום מה, בניגוד לתקופה בה אנו חיים, לא הרצתי גוגל ולא ביררתי מה מוצאו של האיש, אבל תאמינו או לא, מוצאו מצא אותי - שורה קצרה במוסף הספורט של ידיעות אחרונות גילתה לי כי מדובר ביהודי מאורוגוואי.
באותו רגע היה לי ברור מי הנבחרת שלי בגביע הזהב. מאמן יהודי, תלבושת כחול-לבן ואפילו 'אל' בשם - ממש כמונו - כשהסלבדור מסמל כמובן את דוד סלבדור מ'חגיגה בסנוקר'. יא וואראדי, איזו קציצה! זאת אומרת קבוצה..איזו קבוצה!
בסופו של יום, מצאתי את עצמי דרוך לקראת הקרב מול פנמה על העלייה לחצי הגמר. המחצית הראשונה נגמרה באכזבה עם החמצת פנדל ששווה להתעכב עליה - בפעם השנייה תוך 24 שעות (הראשונה הייתה במוצ"ש במשחק בין הונדורס לקוסטה ריקה), הקבוצה המתגוננת עיכבה את הבעיטה בשתי דקות בתואנות שונות ומשונות ('היי! שופט!!! הכדור זז 38 מ"מ מהנקודה, איפה העיניים שלך?! רבאק!!) והוציאה את הבועט מריכוז.
אוהד אל סלבדור פורץ למגרש. יש כזה דבר גביע הזהב (צילום: AFP)
התוצאה - פעמיים הבועטים החטיאו, לאחר ששיגרו את אותה בעיטה בדיוק - חלשה ושטוחה לפינה הימנית של השוער שעצר בקלות. הישנות של התסריט עוד פעם או פעמיים, והתכסיס יקבל חותמת מדעית. לתשומת לבכם.
קופצים למחצית השנייה - 12 דקות לסיום, עוד פנדל לאל סלבדור! הפעם אין עיכובים, והבועט מוצא את הרשת! יש, ואמוס! רובן ישראל שלנו מתקרב לחצי הגמר. גמור? הצחקתם אותי. חוזר שנית - רובן ישראל. ומה אומר לכם הצירוף 'ישראל' ו-'דקות סיום'? בערך מה שאומר הצירוף 'לברון' ו'מאני-טיים' - קטסטרופה.
שער הזוי שספק אם עבר את הקו, בדקה ה-89 רחמנא ליצלן, שלח את המשחק להארכה. במהלך 30 הדקות הנוספות סיפקו שתי הנבחרות כמה מרצפי ההחטאות המדהימים שנראו בשנים האחרונות, ובסיום 120 הדקות השעון הראה 1:1. המשמעות ידועה - פנדלים.
צדק מי שאמר 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו', שהרי אותם ישראלים שהמציאו את הפנדלים לא חשבו על זה עד הסוף, וגרמו לכך שרובן ישראל יאכל מרורים מהרעיון המבריק של בני עמו. קלאסי. הבחור עמד מחובק עם אנשי הספסל שלו - ממש כמו אברם בגמר הצ'מפיונס - אבל גם לו זה לא עזר. הפנמים האלה זה לא רק תעלות, מסתבר, זה גם 5 מ-5 מהנקודה הלבנה.
הנה לכם משהו משותף לפנמים וגרמנים, ואני מוכן להישבע שלא חשבתם שיש כזה. בסיום, אל סלבדור סיימה את דרכה בגביע הזהב, ואני מסיים בזאת את דרכי איתה, כאחרון השפלים.
מי יודע מתי אראה אותך בפעם הבאה, אל סלבדור, ומי יודע איך תיראי - זאת אומרת, מי יודע אם עד אז רובן ישראל יישאר בתפקיד.
את מבינה, אל סלבדור שלי, הקשר הזה התאים לי רק לשבועיים האלה. בילינו, נהנינו, ולפני שתשאלי אני אענה לך - כן, זה כל מה שזה היה בשבילי.
תהיי מציאותית, את יודעת שהקשר הזה לא יכול להימשך יותר. למה? כי אנחנו באים מעולמות שונים, כי זה דורש ממני השקעה רבה מדי. אני פה ואת שם. איך אוכל לשמור איתך על קשר בחיי הספורט שלי שאוטוטו יחזרו להיות עמוסים לעייפה? וחוץ מזה, מה אני אומר לאיטליה אחרי כל השנים ביחד? את חיה את החיים הצנועים שלך עם גביע הזהב, קונקקא"ף וכל זה, וזה מקסים, אבל אני אלוף עולם בדימוס, פור דה לאב אוף גוד, והחיים זה לא 'אישה יפה'.
אחרי הכל, בייבי, אף פעם לא באמת אהבתי אותך, את מי שאת. אהבתי רק את הדבר הזה שיש לך, את הרובן ישראל שלך, שבלבל אותי כהוגן. אני לא יודע מה יהיה איתך עכשיו, אבל פרנקלי, מיי דיר, איי דונט גיב א דאם. מי יודע, אולי בקיץ 2013 אחזור, ואם תרצי להעלות זיכרונות, את מוזמנת לחפש אותי. אבל עכשיו תואילי בטובך להיעלם חזרה לאותה אלמוניות שמתוכה הגחת לתוך חיי, ותני לי להטביע את יגוני ב'קוארבו גולד'. אחרי הכל, היית בסך הכל פיצוי על געגועים למונדיאל.
לפנייה לכתב/ת 
