הכיפה שלי גדולה על תל אביב
אחרי התמודדות יומיומית עם שאלות הנוגעות לכיפה שעל ראשי, נטשתי את תל אביב, עירי האהובה. מקו התפר שבינה לבין בני ברק, אני חולם להקים אוטופיה שבה יכירו החילונים והחרדים אלה את אלה, וילמדו לאהוב
לא ספרתי כמה גבות הורמו כלפי ביום בו העתקתי את מגורי לתל אביב, וגם לא כשנטשתי, לפני כשבוע. אך דומני כי מספרן היה לא מועט. בתל אביב הייתי קודם כל הכיפה שעל ראשי. האינטראקציה הראשונית עם שכניי התל-אביביים החלה לרוב מהכיפה
ודרומה.
זה התחיל באודישנים המפרכים במרוץ לדירה, שהולידו דחיות חוזרות ונשנות בטענות הומאניות ומתחשבות בנוסח "זה לטובתך שלא תגור כאן, כי יהיה לך (כלומר, לכיפה) קשה להשתלב בשכונה". אני ידעתי לתרגם סימולטנית את המשפט, שלווה במבטי אימה מפתיחתו של כולל אברכים בדירה.
אבל רצה אלוהי תל אביב והרייטינג, ובדיוק ברגע הגורלי בו נכנסתי לעוד אודישן מפרך – הבליחה דמותי לאלפית השנייה בתוכניתו היומית של גיא פינס, על הפלזמה 52 אינץ' של מי שעתידה היתה להיות בעלת הדירה שלי. לא תאמינו: זכיתי גם בהנחת סלבס וגם בקפה ועוגה, כי כבר לא הייתי סתם דוס בעלמא, אלא הדוס מהפלזמה 52 אינץ'.
שאלות כאילו-מתחשבות
ניהלנו רומן יפה, תל אביב ואני – עד לפני שבוע. אני לא עוזב את העיר עבור אף אחד, ותל אביב
דייט של לילה לבן
דוסים, אל תפחדו מתל-אביב
אסף וייס
ארכיאולוגים שיעברו בתל אביב יוכלו למצוא שרידי בתי כנסת ומקוואות, שיעידו על כך שלפני כמה עשורים התקיימה בעיר תרבות יהודית מרשימה. אבל מאז כבר התרחשה ההתנתקות - אותו תהליך של הגירת חובשי כיפות מהעיר
עבורי היא עדיין מאהבת סודית וממכרת, למרות שלעתים קצת מאכזבת. אני עובד בעיר, ושואף לריאותיי פיח תל-אביבי יומיומי, ונהנה מהכאב המתוק של צריבת המדוזות על שפת ימה. חלקם הגדול של חבריי הטובים והאהובים ביותר (שאינם נמנים על החוג הדתי) מתגוררים בה, ואנחנו נפגשים ומבלים יחד, וכך נמשיך.
אבל אני מעדיף לעשות שבת במקום שמקבל אותי עם כל המורכבות שלי, בהשקט ובבטחה, ללא הערות שונות ומשונות (ומאוד לא פלורליסטיות), מצד בעל המכולת שהיה שואל אותי מידי בוקר איך אני מתהלך עם כיפה בסדום ועמורה, וקובע שהוא לא נותן לי כאן יותר משנה; ומצד עוברי אורח ששאלו בנימוס אם אני מחפש במקרה את בית הכנסת; או מצד השכנה נופר מהדלת ממול, ששאלה מידי יום אם עוד לא הורדתי את הכיפה.
כן, חיפשתי בית כנסת נחמד, ומסתבר שהיו אפילו כמה כאלה בעיר ללא הפסקה. וגם בית קפה טוב או הצגה - עם אותה הכיפה. כי לפי השקפת עולמי, תורה עם דרך ארץ הולכות נהדר יחדיו, ואיני רואה בכך כל סתירה. אז נופר יקירתי, לידיעתך - אני לא מוריד את הכיפה.
אוטופיית פליישמנלנד
כאן, בבניין הממוקם בתפר הכל כך סמלי שבין בני ברק לרמת גן, אתגורר באופן הזמני ביותר. אשב על המרפסת עם כובע הקש הכל כך תל אביבי שלי, ואחלום לי על אוטופיית הפליישמנלנד.
בפליישמנלד שלי, ממש כמו ב"דירה להשכיר", יגורו במגדל בן חמש קומות (אני מוכן לסגור גם על עשר, כי אני בעד בנייה לגובה) ביילע וחיים הכוללניק ותריסר ילדיהם, בדלת מול צילה האתיאיסטית החד-הורית, שפעם - לפני שהכירה את חיים וביילע - שנאה חרדים, והיום הם החברים הכי טובים.
בקומה מעל יגור חננאל, זה שנעצר בתקופת ההתנתקות כי חסם את ציר כיסופים, מול מעיין שנוסעת כל יום שישי לבלעין (שלא על מנת לחזק את קווי השיזוף), וכבר מלחששים שבקרוב הם מתחתנים. התנעמים יגורו מול השלזינגרים, ויסעדו יחדיו כל ערב שבת, כי ממילא כבר החליפו ביניהם מתכונים.
בפליישמנלנד שלי איש לא ירגיש זר ומנותק, רק כי לא התלבש לפי קוד הלבוש של השכונה. שם יגור השכן בגופייה ליד השכן בשטריימל, גם בארבעים מעלות בצל, ללא השאלה הכאילו-מתחשבת: לא חם לכם ככה? שם לא יבדקו בציציותיו של אדם כמו שבדקו בציציותיי ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, כשאברך מודאג הטיל ספק בכשרותן.
שם לא נחזה באנשים המנסים להיכנס למועדון, ונשארים בחוץ רק כי העור שלהם קצת יותר כהה מהחוגגים שבפנים. שם תלמידות ספרדיות ואשכנזיות, חסידות וליטאיות, ילמדו זו לצד זו ללא אפליות, ויהיו חברות טובות.
עד אז אפתח אולי קיוסק קטן עם כמה ספסלים, באמצע ציר ז'בוטינסקי, שבו יוכלו הבני-ברקים והתל-אביבים לשבת ולדבר על בירה, אבטיח קר וגרעינים, וממש להכיר. שהרי אם תשחררו את המגזרים מהעטיפות והגטאות בהם הם חיים, תגלו אנשים מקסימים ופתוחים לקבל את הדעות השונות, ולהשתחרר מהדעות הקדומות. שרוצים רק לאהוב, לדבר ולהכיר. התחייבות שלי.
כולם מוזמנים.
לפנייה לכתב/ת 
מראות שלא תראו בפליישמנלנד
צילום: דודי ועקנין
יחיאל פליישמן
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
