אלוהים לא צריך תזכורת
"יזכור אלוקים את בניו ובנותיו"? למה מתכוון הרמטכ"ל – לפקודה שמעתה ואילך תחול גם על היושב במרומים? ולמה נדמה לרמטכ"ל שמותר לו להכחיש את קיומם של אנשים, שאלוהים אינו חלק מסדר היום שלהם?
כשחתמתי על העצומה של
יהודית ביאלר,
עשיתי זאת לא מפני שאין לי אלוהים, אלא מפני שאין לי "אלוקים",
ודאי לא כזה שמונחת עלי מלמעלה, בפקודה אווילית של הרמטכ"ל, שנועדה לשנות את נוסח תפילת "יזכור"
.
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
"יזכור אלוקים את בניו ובנותיו"? למה מתכוון הרמטכ"ל – לפקודה שמעתה ואילך תחול גם על היושב במרומים? לציווי שכזה, שיאלץ אותו לזכור – או להבטחה לנופלים ולבני משפחותיהם, שההוא שם למעלה ימשיך ויכיל בתבונתו האינסופית את זכר יקירם המת, גם כשהחיים יפנו לענייניהם וישכחו?
כדי שלא נשכח
גם מאמינים יראי שמים ושומרי תרי"ג יסכימו איתי, שהאל הטוב אינו זקוק לתזכורות ואיחולים מטעם
זיכרון פרטי
אלוהים נשאר עם ה"למה?"
רחלי מלק-בודה
"אבא, בגיל 23 התרוצצת מבסיס לבסיס, תחת אש, כדי לחפש את אחיך הנעדר - עד לאותה הודעה נוראית. אני שואלת את עצמי מאיפה שאבת את העוצמות להקים בית שאין בו תחושה של שכול, ואז נזכרת בגיחות התכופות לבית הכנסת"
המטה הכללי של צה"ל. התפילה הזאת בכלל לא נועדה לאוזניו: ה"יזכור" הצה"לי הוא ריטואל אזרחי של זיכרון ציבורי; הוא הבטחה של העם היושב בציון - לאלה שנפלו כדי שנוכל לשבת כאן לבטח, כי אכן לא נשכח.
ברור שנשכח: לו היה זיכרון הנופלים צורב וכואב כל כך, אולי היו החיים עושים יותר כדי למנוע מלחמות. אבל עד שנשכח, בפרקי זמן קצובים ומידי יום זיכרון, מביע העם במילים היפות הללו של ברל כצנלסון, התחייבות לאומית, שהיא גם אות של כבוד ומחויבות למתים.
בית העלמין הצבאי של נהריה נמצא ממש מול ביתי. בימי הזיכרון מתאחדים בו אנשים שמחפשים כיפה במכונית, ומוצאים פיסת בד מקומטת, יחד עם אלה שהגיעו מהבית בכיסוי הראש לו הם מחויבים תמיד. יש שמסתפקים בממחטה, ויש שלא יגיעו ללא כובעיהם השחורים. מעולם לא שמעתי מישהו מהם, תהא אמונתו אשר תהא, מתלונן על העדרו של הקדוש ברוך-הוא מן ה"יזכור" הצה"לי. הרי בצמוד לו יישמע מפי החזן הצבאי התורן "אל מלא רחמים", ובו התחינה היפה כל כך להמציא מנוחה נכונה למתים תחת כנפי השכינה. לא שמעתי עד כה, חילונים או אפיקורסים רבים שמתנגדים לנוסח התפילה הזה בטקס הצבאי, מתוך הבנה ש"מנוחה נכונה" פירושה גם לרצות את החיים, את כל החיים, תהא אמונתם אשר תהא.
כפיית הזיכרון הדתי
אבל לרמטכ"ל נדמה שמותר לו לעשות יותר מזה, ולהכחיש בנוסח החדש את קיומם של אנשים שאלוהים אינו חלק מסדר היום שלהם. הוא מבקש להנכיח אותו בזיכרון המתים, שייתכן אגב, שהיו חילונים גמורים בחייהם,
ולכפות אותו על שאריהם ומוקיריהם, שממילא אנוסים לקיים את הטקס הצבאי במלואו, באופן שלא יותיר להם מקום לזכור על פי השקפתם ולפי צערם שלהם.
אינני יודעת מי יעץ לרמטכ"ל לעשות כך, ומדוע לא חשב מעט על הדברים לפני שחתם על איזו פקודה לקונית וסרת טעם, שתהפוך מעתה את טקסי הזיכרון של נופלים חילוניים לזירת קרב נוספת בין דתיים ולא-דתיים; בין חלקיו השונים של עם שסוע שלא יודע מנוחה נכונה בחייו.
לא, בית עלמין צבאי אינו מקום ראוי להתגוששות הזאת, ורמטכ"ל אינו פונקציונר מתאים לכפייה שכזאת. ובאשר לאלוהים – אפשר להמשיך להתווכח על עצם קיומו, על יכולתו לזכור ועל משמעות הזיכרון שלו, אם יש כזה. בינתיים, ליד מצבות של אנשים צעירים מכדי למות, רצוי שנזכור אותם בעיקר בעצמנו - כיחידים וכעם, מאמינים או לא מאמינים, כפי שהצלחנו לעשות עד כה, ללא כפייה דתית מטעם הרשויות.
לפנייה לכתב/ת 
העצומה של יהודית ביאלר נגד שינוי הנוסח
לא פונקציונר. הרמטכ"ל
צילום: AP
מומלצים
