הרב עובדיה אם ישאג, דרעי לא יירא?
גם דרעי - כמו כל תינוק במאה שערים - יודע את התשובה לשאלת השאלות של התקשורת בשבוע החולף: לא, הוא לא ייצא במפלגה מתחרה לזו של הרב עובדיה. זה הציבור החילוני שטרם הפנים כי אף חרדי לא מעז לצאת נגד גדול הדור
אריה דרעי הודיע בשבוע שעבר כי הוא חוזר לפוליטיקה, והרחוב החרדי (וגם החילוני) כמרקחה: האם יחזור דרעי לראשות ש"ס - או שמא יעמוד בראשות מפלגה חדשה? האם בכלל יכולה דמות חרדית לעמוד בראשות מפלגה חילונית, ומהם מספר המנדטים שעשויה מפלגה כזו לקבל? כבר ביום ו' מיהרה מינה צמח לפרסם, כי על פי התחזיות עשויה מפלגתו החדשה של דרעי לגרוף כ-9 מנדטים.
ובלב המהומה, התחזיות והפרשנויות ניצב לו החרדי הקלאסי, משפשף את עיניו, וכמו באגדה ההיא של אנדרסן מבקש לצעוק: "המלך הוא עירום". שכן החרדי הממוצע המכיר את הקונספציה של ההתנהלות החרדית, יודע אל נכון כי לעולם לא יוכל איש ציבור חרדי להקים מפלגה קונטרסטית למפלגה קיימת, הנתמכת על ידי "גדולי הדור" - ולהצליח. זה לא קרה, וקרוב לוודאי שגם לא יקרה.
התוצאה ברורה גם לילד החרדי
גם דרעי יודע זאת, ואני יכול להמר ממרומי שלושים-וכמה שנותיי כאדם חרדי, שהוא מעולם לא באמת
התכוון לכך. לשון אחר: לשאלה האלמותית של אולפני החדשות המשוכללים - "האם ירוץ דרעי נגד הרב עובדיה" - יוכל גם הזאטוט החרדי מקריית ספר לענות בביטחון מלא: לעולם לא.
אלא שהקונבנציה הזו, שכה פשוטה בעיניי חרדים רבים, לא מוכרת משום מה לכתבי הפוליטיקה המשופשפים של מערכות התקשורת הגדולות, שממשיכים לדוש בעניינו. מדוע זה כך? התשובה, לטעמי, נעוצה בחוסר ההיכרות או ההבנה של החינוך החרדי מגיל אפס. בחברה הזו גדל כל ילד אל תוך תבניות מובנות של הכרה, כיבוד והערצת "גדולי הדור". את תמונתו של הרב אלישיב רואה התינוק החרדי כבר בדפנות עגלת הזאטוטים, ואת קולו של הרב עובדיה הוא יונק עם חלב אמו.
הזהות העצמית של האדם החרדי כוללת גם זהות חברתית, הנוגעת לרכיבים המאפיינים את חברותו בקבוצה. חלק בלתי נפרד מהזהות החברתית הזו, הוא ציות מובנה ל"גדולי הדור", כבוד עצום לאישיותם, ובוז חסר חמלה ל"פורצי הגדר". יש שישבחו זהות עצמית–חברתית שכזו, ויש שיבקרו ואף יזלזלו בה, אך היותה קיימת כנתון סוציולוגי איננה מוטלת בספק. היא לא מוכרת עדיין לרבים, ומכאן העיסוק בתוכניותיהם של דמויות כמו אריה דרעי והרב חיים אמסלם.
שאלה מגוחכת
וכאילו במקרה, לצד ריטואל "דרעי חוזר" החודשי, מוצאת הזהות החברתית החרדית את ביטויה בשני מקרים קשים הסובבים סביב סוגיית "גדולי הדור". שני אירועים רפואיים הנוגעים לשני גדולי הדור הליטאיים, הרב אלישיב והרב לפקוביץ', תופסים טוטאלית את תשומת הלב הקוסמו-חרדית בימים האחרונים.
הרב אלישיב נותח השבוע בהצלחה על ידי רופא אמריקני, שהפך בסוף השבוע לנשוא תמונות השער של העיתונות החרדית. הרב לפקוביץ - הפחות מוכר לחילוני הסטנדרטי (אך מוכר היטב לכל חרדי, באשר הוא) - חש אתמול (שבת) ברע, והובהל לבית החולים במצב קשה. קשה להפריז בעוצמת הבהלה שתקפה את הרחוב החרדי, ובהתגייסות הקולקטיבית שאחזה בו לשמע הבשורות הקשות. בישיבות ובבתי הכנסת התכנסו אינסטינקטיבית מאות-אלפי מאמינים, ונשאו תפילות לרפואתם של הרבנים עד לשעות הקטנות של הלילה. דרשות התעוררות לצד דרישות לחיזוק רוחני "לאומי" נישאו בכל פינה, והמרחב החרדי כולו כמו התכווץ בבהלה לתוך עצמו.
האם המומחים הפרלמנטרים הלא דתיים, מסוגלים להבין את זה? האם הם מודעים לעובדה כי הדו-שיח בימים האחרונים במרחב החרדי, לא נסב כלל סביב אריה דרעי, אלא סביב מצבם הבריאותי של מנהיגיו הרוחניים? על פי הדיווחים החלקיים והטעונים בבורות, ניתן לקבוע שעדיין לא.
חוסר היכולת להכיר במעמדם של "גדולי הדור" כמנהיגים מסוג אחר, מבהירה כי כל עוד לא יקום העיתונאי שיעשה "שיעורי בית" סוציולוגיים–אנתרופולוגיים, תמשיך השאלה הכה מגוחכת לאוזניים חרדיות להישאל: "מה הסיכויים שדרעי ירוץ נגד הרב עובדיה?"
לפנייה לכתב/ת 
