מרמרה לי את השבת
"ככתב בחיל הים, נדרשתי להיכנס לחמ"ל בשבת ולעקוב באתרי האינטרנט אחרי הדיווחים על ה"מרמרה", שעשתה את דרכה לעזה. כל הרבנים אישרו את הפעילות, אז איך זה שכל לחיצה על העכבר הותירה בי הרגשה כאילו חלק ממני נמס?"
הפלגתי הראשונה ככתב צבאי בספינת ה"דבורה" של חיל הים, ארכה מספר ימים, שבהם אכפו הלוחמים את הסגר על רצועת עזה. הייתי הדתי היחיד בספינה. יצאנו לים ולי היו פרפרים בבטן, שנפלטו ממנה מאחר שחליתי במחלת ים.
יום שישי הגיע. הגלים עלו והשמש השוקעת שיקפה בים ניצוצות זהובים שהחליפו צבעם לאדום ולסגול עד שנעלמו. הצצתי בשעון היד ואמרתי לעצמי: "נכנסה שבת". אלא שעברה דקה ועוד אחת, ושום דבר לא קרה. ימי החול המשיכו בשלהם. איני יודע למה ציפיתי, אבל בטוח שזה לא קרה.
השבת שכחה להגיע
אחד מלוחמי הספינה עלה לסיפון כשלאוזניו אוזניות, אמר שהוא מכין טוסט ושאל אם אני מעוניין. היינו בלב ים, והחוף כלל לא נראה באופק. הרגשתי שאני היחיד בעולם שאיכפת לו. חשתי כי אולי השבת נכנסה, ובבתי הכנסת שרים עכשיו את מזמורי קבלת השבת
העתיקים והמרגיעים, אבל אלינו היא שכחה להגיע, משום מה.
אין זו הפעם הראשונה ששהיתי בשבת במחיצתם של מי שאינם שומרים אותה, אלא שהפעם זה היה אחרת. הייתי חייב לעשות משהו. לאורכם של עשרות מייל של מים וספינה אחת יבשה השבת לא נכנסה, ובאחריותי להכניסה, אלא שלא ידעתי כיצד. בבית זה קורה באופן אוטומטי, אך כאן - אין נרות, אין בגדים לבנים, אין תפילה. קירות מים שחורי לילה הכו בדפנות הספינה ושטפו את החרטום, והרי ים מלוחים היתמרו ושקעו. אני לא זוכר עוד פעם בה ייחלתי לבואה של השבת, כמו הפעם הזו. זה היה ערב השבת הריקני ביותר בחיי.
חשבתי רבות על אותה "שבת". היא בעיקר גרמה לי לתהות על שבתותיי השגרתיות. מהי שבת? האם ליום עצמו, לזמן, יש משמעות? האם באותה שבת בלב ים נשמתי לא ספגה קדושה? אין לי תשובות.
מקַדש המשט
בשנה שעברה, לקראת משט המחאה הטורקי בספינת מרמרה, נכנס דובר צה"ל בחיל הים למצב כוננות בחמ"ל החיל, בבניין מטה חיל הים בקריה. ככתב חיל הים היה עלי להתעדכן במתרחש, אך נוסף לי תפקיד חדש - לגלוש למספר רב של אתרי אינטרנט חדשותיים מכל העולם, ולרכז בכתב את הדברים הנאמרים שם.
ההשתלטות על המרמרה הייתה אמורה להתבצע ביום שישי, אך בשל עיכוב מצד ספינות המשט, היא נדחתה לשבת (ואחר-כך שוב נדחתה). "אין סיכוי שאני עושה את זה בשבת", אמרתי לעצמי ולמפקד שלי. לא הצלחתי לדמיין שבת שבה אני יושב וצופה באתרי החדשות מתעדכנים. המפקד הראה לי את פקודת
"תשמע, נטעאל", אמר רב חיל הים, "ביררתי על תפקידך בחמ"ל, ואני מוצא מקום להתיר לך לעשות זאת בשבת, וכמובן, להמעיט בחילול שבת עד כמה שניתן". הרמתי את הלסת מהרצפה, ומיד התקשרתי לרב מישיבת ההסדר בה למדתי. "חיים ומוות ביד הלשון", אמר הרב. "אני חושב שהיום תחום התקשורת הוא ודאי מבצעי, והרב החילי בהחלט צודק".
לא האמנתי למשמע אוזניי. הוספתי ופניתי לרבנים נוספים בעלי השקפות עולם שונות, אך הם היו "גרועים" עוד יותר. המפקד שלי חש במצוקתי, ואמר שמבחינתו אני לא חייב להישאר. כעת, בנוסף לכל, אני גם צריך לבחור לחלל שבת. הרי מבחינתי, לא ייתכן כי יהודי יחלל שבת ויחליף אותי.
איפה המבצעיות?
המקלחת לפני שבת הייתה ארוכה במיוחד. פניי היו רטובות, ולא רק מזרם המים. ייתכן שהם צודקים, ומחשבותי מוּנעות כרגע ממניעים רגשיים, חשבתי לעצמי. אך השאיפה לאותנטיות וההליכה בדרך הישר הפנימית שכל כך חונכתי אליה בישיבה, לא הניחה לי. "איננו מצווים לשמור שבת, אנו מצווים לעשות את מה שמצווה הקב"ה", ניסו לנחמני. "בדרך כלל זה לשמור שבת, השבת לא".
לפני כניסת שבת הדליקו חברותיי לדוברוּת חיל הים את הנרות. הן אינן דתיות. התרגשתי, ובראשי חלפה המחשבה על השבת שהייתה אמורה להיות לי, ועל זו הנכנסת. חשתי מחנק, ומיהרתי לצאת החוצה.
כשאתה נוסע בג'יפ בשבת, לבוש קסדה ואפוד, הנשק ביד והמחסנית ב"הכנס" - אתה בטוח במעשיך, כל כולך בחילול הברור הזה. אך כשאתה יושב מול המחשב וגולש באתרי אינטרנט, כבר לא כל כך ברור לך מה אתה עושה. תחושת המבצעיות נעדרת ממך. חשבתי לעצמי שהלוואי והייתי עושה זאת מתוך כישלון, או נפילה. אני מכיר את החטא, את נוכחותו, וברוך ה' גם את החזרה בתשובה ואת תהליך התיקון. ייתכן כי חילול השבת היה המעשה הנכון, ולמרות זאת הוא כל כך כואב. כיצד קרה שבחרתי בטוב, אך הוא הפך לרע?
עמדו בפני שני ערכים עצומים, ונאלצתי להטביע אחד מהם למוות. ולא סתם ערך, לוותר על שבת; האתוס היהודי העמוק ביותר. וגרוע מכל, ידעתי שייתכן ובפעם הבאה אבחר את אותה הבחירה. כל לחיצה על העכבר, כל סיכום במחברת, הותירו בי הרגשה כאילו חלק ממני נמס, הרגשתי שלכל הפחות אני מוכֵר את האמא הכל-כך אהובה שלי. אני לא מסוגל לתאר את ההרגשה ההיא במילים, ואפילו לא מצליח לשחזר אותה.
זאת הייתה שבת שחורה וברורה, הייתי יכול ממש לקפל אותה ולהכניסה לכיסי. היא הייתה כל כך מוחשית, עד שצרבה את העיניים, הקשתה את הגוף והכבידה על תנועותיו. בין מסכי הפלזמה, הטלפונים והעטים הכותבים שרתה קדושה, אך לא בי. השבת הייתה שם, אני בטוח, ואני מצידי רק קיוויתי שתלך.
האות ניתן. לוחמי שייטת 13 גלשו לספינה, ותוצאות המשט, בהן צפיתי בזמן אמת, ידועות. חודשים רבים אחר כך עסקו כולם במה היה, מה היה צריך להיות, ומי אשם. התעסקו באיילנד, בטירקל, בטורקיה. השבת שלי פשוט לא עניינה אף אחד.
לפנייה לכתב/ת 
