אופירה הניג: "התירו את דמי"

ארבעה שבועות היא שומעת את קולותיהם של אלו שמטיחים בה רפש, ושל אלו שמצדדים בה - ושותקת. בחדר החזרות על הצגה חדשה, בבית שהקימה מעפר, וכעת עתידו מוטל בספק, אופירה הניג מתהלכת בצעדים מדודים.

העייפות נותנת בה סימנים ואת פניה מעכירה עצבות עמוקה. לפני חודש בדיוק, בעיצומן של חזרות על הפקה חדשה, הודיעה לה ההנהלה הציבורית של אנסמבל הרצליה על סיום תפקידה כמנהלתו האמנותית. הסיבות: קו אמנותי קשה לשיווק והיעדר קהל. הניג, בדרכה האלגנטית התכנסה בחדר החזרות. מוקפת בלהקת שחקנים ויוצרים, המשיכה בעקשנות של אדם טובע להיאחז בעשייה.

עם השחקן חליפה נאטור במהלך החזרות (צילומים: ז'רר אלון)

גם כשהגיעו מכתבי השטנה, גם כשאתרי אינטרנט ובלוגרים הטילו בה דופי, גם כשברחובות העיר נטפלו אליה ודחקו בה להסתלק וכשסופר, שאת הצעתו לעיבוד ספריו דחתה, פרסם מאמר דעתני על כך שהיא "יונקת לכאורה מעטיניה של הקופה הציבורית, מנותקת מעם, לוקה בסנוביזם ומבלבלת אותו באיכות", הניג שתקה. "מרוב אליטיזם, הניג שכחה איך לרתק קהל, להיות רלוונטי, לספר סיפור", הוא כתב אל מול קירות שתיקתה.

"הפיטורים שלי הם לא ניצחון הימין על השמאל" 

כשחנתה את האוטו מול הכניסה לתיאטרון, ניגש אליה אדם זר. "הוא נעמד קרוב מדי וסינן בשנאה 'את מהתיאטרון, נכון, יא שמאלנית אחת'. אמרתי לו שיעוף. לא פחדתי. מי שגדל בשכונת ג'סי כהן בחולון יודע להתגונן, אבל תחושת האיום קיימת. מישהו כתב לי 'טוב שראש העיר סילקה אותך ואת הערבים שלך'. גרמן לא פיטרה אותי בגלל עמדותיי הפוליטיות. היא לא העלתה בדעתה שהיא תגיש להנחתה - לכל הפאשיסטים הקטנים שחיים בעיר ומפרשים את הפיטורים כניצחון הימין על השמאל".

באה מאמנות

תבורי. "לא אוותר על יוצרים שמלווים אותי 20 שנה" (צילום: אסי מידן)

כבר אז הצביעה על הצורך ביצירת מערך שיווקי שונה. "האנסמבל לא צריך להתחרות בתיאטראות הגדולים על קניינים. הם עושים זאת מצוין ואין להם מתחרים. צריך למצוא דרכי הרצה אחרות בבית ולהפוך כל הצגה לאירוע. אם יש כוונה שהתיאטרון יהפוך יעד למטלות שאין להן קשר עם אמנות התיאטרון, תיפרדנה דרכנו כבר עכשיו. אני באה לעשות אמנות". בוועד המנהל קראו, הסכימו והחתימו אותה על החוזה.

את ההאשמות שמטיחים בך צריך להפנות להנהלה האדמיניסטרטיבית?

"ההנהלה הציבורית כשלה בכל הקשור למעקב אחרי האדמיניסטרציה, השיווק והפרסום. מישהו בהנהלה הציבורית  לא עשה שיעורים. שיפסיקו לנופף בדגל האיכות. המילה הזו היתה גסה בכל ישיבות ההנהלה של השנה האחרונה".

כלומר?

"בכל פעם שדיברנו על איכות, טענו שההצגות שלי גורמות להם להרגיש מטומטמים. הפכו אותי לאדם שלא מתעניין בדעת הזולת בעוד שאני בחיפוש תמידי אחרי דרכים לתקשר את האמנות שלי מבלי להתפשר. התעקשתי לתת מרחב יצירה לאמנים כמו דורון תבורי, גדי רול וגלעד עברון, מהגדולים והמיוחדים שיש בתרבות הישראלית, שקולותיהם הושתקו. שלחו אותי למחזות של מיטלפונקט ולבמאים שאת שמותיהם אני רואה בכל התיאטראות. הטילו וטו על יוצרים שאני עובדת איתם 20 שנה כי לא מצאה חן בעיניהם סביבת העבודה האינטלקטואלית והמאוד פוליטית שלי.

"מה הבריונות הזו? איך הם לא מתביישים לומר למנהל אמנותי עם מי לעבוד? מישהו היה מעז לנהוג כך עם יבגני אריה או מיקי גורביץ'? השאיפה שכולנו נהיה אותו הדבר, נעבוד עם אותם האנשים ונעסוק באותם המחזות, מרדימה את היצירה, מטמטמת, הופכת אותנו לדומים על סרט נע. יש כוח לכשרון, למצוינות ולאינטלקט. למה מפחדים מזה?".

זה פוליטי?

"בואי נאמר שדעותיי הפוליטיות ועמדותיהם של חלק מהיוצרים שעובדים איתי, לא הוסיפו לפופולריות האנסמבל בעיר ובין חברי המועצה וההנהלה".

השחקן סלים דאו. משחק בהצגת הפרידה האופטימית 

"אין יותר סרגל ממני"

הניג רותחת על נוסח הודעת הפיטורים שיצאה מדוברות עיריית הרצליה לעיתונות ובה הובלעו, לכאורה, רמיזות על מנהל לא תקין. "בעקבותיהן רצות שמועות שתושבי העיר מימנו את נסיעות האנסמבל לחו"ל. זה שקר. גרוש מהתקציב לא הלך לנסיעות, הן מומנו על ידי הגופים המזמינים שהשקיעו מכספם בפרויקטים", אומרת הניג.

"זו שמועה זדונית שאף אחד לא טורח להזים. אפילו להסעות לשדה התעופה השגתי כסף. לומר שאני יושבת במרומי אולימפוס ויונקת כספי ציבור, זו השמצה. ויתרתי על שכרי פעמים רבות, אמנים עבדו באנסמבל בחצי מחיר ולפעמים בהתנדבות. אני אולי המנהלת האמנותית היחידה בארץ, שויתרה מרצונה על תמלוגי בימוי כדי שלא יחשדו שהרצתי הצגות שלי בשביל לגרוף רווח. ארבע שנים אני מנהלת ואין לי קופה קטנה. נסעתי על חשבוני לשוויץ כדי לגייס 150 אלף שקל להפקה החדשה. אין יותר סרגל ממני".

אמנות לא יכולה להתקיים בלי קהל, ובזה כשלתם.

"זה משפט שלי שכעת משתמשים בו נגדי. ניסיתי להזהיר, קראתי לעזרה, דפקתי על שולחנות, אמרתי שאנחנו לקראת תרדמת בתיאטרון. ברור שאי אפשר לעשות תיאטרון בלי קהל. מישהו לא עשה את עבודתו. לא טיפלו נכון במוצר שלנו".

אולי זה באמת חומר קשה לשווק?

"ברור. צריך להיערך לזה אחרת. ביקשתי שיביאו אסטרטגיות של שיווק, הצעות לקמפיין, שימתגו את האנסמבל בנפרד. פיטרו את הגרפיקאים שעבדתי איתם והביאו משרד פרסום שאחרי שנת עבודה, טרם הציג אסטרטגיית שיווק. מגוחך".

מקפצה שיווקית נוספת שהתנגדת לה היתה הגשת מועמדות לפרס התיאטרון.

"זה בזבוז כסף מיותר. אני מודעת באופן אבסולוטי לפער הגדול בין מה שהרוב רוצה ואוהב למה שעשינו, ולא ישכנעו אותי שאין בארץ לפחות כמה אלפי אנשים שרוצים לראות אמנות משובחת. על זה המאבק. אני נלחמת על הלגיטימיות של קהל ואמנים להיחשף לחומרים אחרים, לדרכי עבודה שונות, לתרבות לא מיינסטרימית".

היא לא כועסת. היא עצובה. "אני מרגישה חבוטה", היא אומרת, "אינני זקוקה שיגנו על כך שאני אמנית רצינית ובמאית מוכשרת. אין לי צורך שההנהלה הציבורית של האנסמבל תאשר את הכישרון שלי. גם לא באמת מעניין אותי מה יהיה שם בעתיד. זה לא מעסיק אותי. יום למחרת ההודעה צלצלו מתיאטראות אחרים. התיאטרון הישראלי נהג בי תמיד בידידות. מעולם לא היתה בעיה למצוא עבודה בבימוי. לא לזה אני דואגת".

את רואה את עצמך עובדת בתיאטרון אחר היום?

"כרגע אני לא יכולה אפילו לחשוב על זה. אני פצועה ומרוקנת. אני זקוקה למקום שיבין אותי".

אנסמבל למוד קרבות

זכית לתמיכה אדירה של אנשי אקדמיה ומנהלי מוסדות שחתמו על עצומה שקראה לדירקטוריון לחזור בו. הופתעת?

"זה הדהים אותי. זה לא בגלל העיניים היפות שלי, אלא מהבנת הסכנה שבצמצום המרחב האמנותי. הם הבינו שבסוף יישאר מקום רק למיישרי קו. שמעתי את המחאה, שהפיגה את בדידותי ונתנה לי כוח. אכזבה אותי מאד תגובת ההנהלה, שהטיחה באנשי רוח האשמה מוזרה שהם לא טרחו לכאורה להגיע לפרמיירות. לא זכור לי שראיתי בפרמיירות בשנה האחרונה את כל חברי הוועד המנהל. אני גם לא משוכנעת שהם עמדו וספרו את הבאים. זו היתה דרך צינית לגמד את המחאה".

הצגות האנסמבל קצרו הצלחה דווקא במעוזים אמנותיים משמעותיים בחו"ל. לא בא לך לשבור את הכלים, לקום וללכת?

"עברית זו השפה שלי. מי מוותר על יצירה בשפתו? בשנה הקרובה אתרחק כדי לאסוף כוחות. אנשים לא מבינים שניהול אמנותי משמעו לקיחת אחריות, בחירה וסדרי עדיפויות. להגיד כן לאחד, זה לסרב לאחר. זה מייצר מערכת עכברושים שרק מחכים לצאת מהמחילות כמו שקורה היום. יש בזה מהבדידות".

בצל סערת הפיטורים כמעט ונדחקה ההתרגשות מההזמנה לביים הפקה של צ'כוב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, ומחתימת חוזה על הפקה נוספת שתציג בשאובינה בברלין ב-2012 ובמרכזה ביוגרפיות של אמנים יהודים נודדים ללא טריטוריה. "אני הבמאית הישראלית היחידה שהוזמנה לביים בתיאטרון אל-מידאן. זה כבוד גדול", היא אומרת ומשתתקת.

כשעיניה הגדולות מתמלאות בדמעות היא אומרת בשקט: "הכל מתחבר. אני אביים בחיפה מחוץ לבית שלי ומחוץ לשפה שלי. אסע לברלין, העיר בה נולדה כל משפחת אמי, כאמנית נודדת. דחקו אותי החוצה מפה כי אני קצת אחרת. אני מנסה להתרומם ובכל פעם מושכים אותי למטה. קשה לי לנשום. אני לא רוצה ולא מוכנה לוותר על עשייה כאן. אמנות היא מעשה פוליטי וחשוב לי ליצור בארצי".

המשכת לעבוד, למרות הכל, על "איש ואישה אחת" ומה שמדהים הוא שהצגת הפרידה הזו, שמבוססת על סיפורי עם, היא אולי האופטימית ביותר שיצרת

"המשכתי לבוא כל בוקר לחדר החזרות בסביבה אלימה שלא רוצה בי, בשביל השחקנים והשותפים שלנו בתיאטרון חיפה, שהתנהגו למופת לאורך כל המשבר. אם זו לא היתה קופרודוקציה, הייתי מפסיקה את החזרות כיוון שהצגה היא מתנה שצריך לרצות לתת. יש הרבה אהבה בפרויקט ואולי זה יוצר את תחושת האופטימיות. הבדיחה, שבסוף עוד אשאיר שלאגר בתיאטרון. מעבר לזה יש גם רצון משותף לשחקנים וליוצרים לספר את הסיפור האחרון שלנו ביחד".

מה יהיה עם השחקנים וההצגות שאת משאירה?

"חלק מהשחקנים הודיעו שיעזבו איתי. חלקם מבועתים מדאגות הפרנסה. ההפקה החדשה אמורה לשמור עליהם מבחינה כלכלית עד דצמבר. ביקשתי שלא יאמינו להבטחות סרק ושיעשו מה שטוב בשבילם.

הבטיחו להם שיהיה בסדר ושההצגות תמשכנה. איך? למי ולמה הם מפריחים את היונים המדממות האלה? הרי בגלל ההצגות האלה אמרו לי ללכת".

ראש עיריית הרצליה גיבתה אותך לאורך כל הדרך ונכנעה בסוף לקולות האופוזיציה בעיר. את מאוכזבת?

"אני מעריכה את גרמן. האישה הזו על תפישת העולם התרבותית והחשיבה הרנסנסית שלה, צריכה להוביל את התרבות בארץ ולא בעיר קטנה. היא גדולה על הרצליה. עד לרגע האחרון היא ניסתה לשכנע אותי לשנות קו אמנותי. לא יכולתי. היא נאלצה לקבל החלטה. זה לגיטימי".  

ומה עכשיו?

"לפני כמה ימים נסעתי בהרצליה. לצד המיתוג החדש של העיר 'אם תרצו. הרצליה', מישהו ריסס בגרפיטי: 'אם לא תרצו. לא צריך'. מיום הקמת האנסמבל, העיר לא רצתה בו והקיאה אותו מתוכה. זה קרה הרבה לפני שהגעתי. אולי הרצליה אינה העיר הנכונה לאנסמבל כזה, מה שבטוח שאין לי כל חשק ליצור בסביבה שלא רוצה ביצירה שלי. יצירה זו מתנה. לא רוצים, לא צריך".