מלחמה ללא מנצחים
זה כבר זמן מה שכל אירוע שולי בין דת למדינה, מתלקח לכדי תבערה המאיימת לכלות את השטח. הרכבת היהודית והרכבת הדמוקרטית דוהרות על אותה מסילה זו מול זו בהפגנת כוח. רגע לפני, ראוי לזכור שבכל התנגשות יש נפגעים משני הצדדים
מאז נוסדה מדינת ישראל, מלווה אותה המתח בין היותה מדינה יהודית, לבין היותה מדינה דמוקרטית. המתח הזה בא לידי ביטוי בצורה חריפה בנושאים רבים המשפיעים על חיי אזרחיה, דוגמת המעמד האישי, הגדרת מיהו יהודי וצביונה של השבת.
אך נדמה כי בתקופה האחרונה, כל אירוע שולי הופך מיד למלחמת חורמה בין הדת למדינה, בין היהודית לדמוקרטית ובין ההלכה לממלכה, וכל ניצוץ מתלקח במהירות לכדי אש מחלוקת המאיימת להבעיר את המדינה.
מאבקי סרק
זה התחיל באמירה של יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שטען כי יש לחזק את לימודי הלאומיות
והציונות על חשבון לימודי הדמוקרטיה, אמירה שגררה מיד פולמוס בין ארגוני מורים שונים. אף שבמשרד החינוך חזרו והבהירו כי אין כל שינוי בשעות הלימוד או בתוכנית לימודי האזרחות, החליטו המורים לצאת למאבק: מצדו האחד של המתרס עמדו מארגני כנס "הדמוקרטיה בסכנה" – ומצדו השני, מארגני עצומה הטוענת שמערכת החינוך שמה דגש רב מידי על ערכים ליברליים ודמוקרטיים, על חשבון ערכים לאומיים ויהודים. מהומה על לא מאומה, ומאבק ללא כל משמעות פרקטית.
המגמה המשיכה בסערת ה"יזכור אלוקים את בניו ובנותיו", או שמא "יזכור ישראל". כך הצלחנו להפוך גם את היום היחיד בשנה שבו כולנו מניחים את המחלוקות בצד, למוקד חיכוך שחוצה את המשפחות השכולות לשני מחנות. ושוב, לא עזרו דבריו של הרמטכ"ל שהסביר כי לא שינה את הנוסח שנקבע מיד לאחר מלחמת ששת הימים, וכי כל יחידה רשאית לבחור בנוסח משלה. איש לא טרח להקשיב.
פרקליטות צודקת, לא חכמה
וכל אלה מתגמדים אל מול ההצגה המרכזית: "תורת המלך". הסכמה מיותרת שניתנה לספר מיותר עוד יותר, הפכה את רחובות ירושלים לזירת קרב, שנבלם על סף שעריו של בית המשפט העליון. הפרקליטות בחרה להיות צודקת במקום להיות חכמה. מקונטרס שאיש לא שמע עליו, היא הפכה את "תורת המלך" לרב-מכר, ואת הרב דב ליאור העלתה מתדמית של רב שנוי במחלוקת - לדרגת קדוש מעונה הזוכה לתמיכה רחבה גם מצד גדולי מתנגדיו.
במקום למצוא את הדרך להנמיך את הלהבות, נראה כי שני הצדדים החליטו לנצל את הסוגיה כדי להוכיח למי יש יותר כוח, וכל צד טיפס על העץ ענף אחרי ענף, עד שכבר קשה למצוא סולם מספיק גבוה שיוכל להוריד אותם חזרה לקרקע.
אין ספק שהשכנת שלום בין היהודית לדמוקרטית היא משימה לא פשוטה, אך נראה שכיום יש רכבת יהודית ורכבת דמוקרטית שנוסעות על אותה מסילה בכיוונים מנוגדים. רבות הדרכים לעצור את הרכבות, אך נדמה כי חלקים בחברה הישראלית החליטו לשמור על נתיב ההתנגשות - ואף ללחוץ על הגז, בתקווה שהצד השני ימצמץ ראשון.
ראוי להשקיע את האנרגיות בהתמודדות עם התנגשות הערכים, ולנסות למצוא את הפשרה, במקום לחשוב שאפשר לנצח את המערכה. בכל התנגשות חזיתית נפגעים שני הצדדים באותה מידה. ראוי לזכור זאת רגע לפני ההתנגשות, בקונפליקט בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
