לטייל בסין לבד: תרמילאים בגיל השני

אני לא יודעת על מה בדיוק חשבתי כשהחלטתי לטייל בסין בלי מדריך. כך או כך, שבוע לאחר שהגענו מצאנו עצמנו בתחנת אוטובוסים בעיר לישאן. הלוחות האלקטרוניים המודיעים על יציאות של אוטובוסים הם בסינית; המתנתי שהאותיות יתחלפו לאנגלית, כמו בשדה התעופה. אבל הסינית נשארה. רגע קטן של מצוקה.

עוד כתבות על סין בערוץ התיירות:

• המסע שלנו בסין: משפחה נוסעת לפגוש דרקון
• חינם, אין כסף: לטייל בבייג'ינג ללא תשלום

•  מחפשים תשובה לחידה הסינית: שרון ורן בבייג'ינג

  
  

ומה מזג האוויר בבייג'ין? 

הכול התחיל לפני שבוע, כשהגענו לסין. בעצם, נכון יותר - לפני חצי שנה, כשהחלטנו לטייל בסין, וכל מי שהכרנו אמר בנחרצות שבסין אי אפשר לטייל בלי מדריך צמוד או בלי קבוצה. אני עושה תמיד הפוך. מין באג שכזה. החלטנו לטייל לבד.

היום הראשון שלנו בסין ה"אמיתית" היה ביאנגשו, עיירה קטנה ומקסימה שנמצאת במחוז בשם זהה, כשעה נסיעה משדה התעופה של גווילין, הממוקמת למרגלות ההרים, בין שני נהרות: נהר הלי והיו-לונג. ידענו שאנחנו רוצים לרכוב על אופניים, וידענו שאנחנו רוצים להגיע אל רפסודות הבמבוק שנמצאות על הנהר יו-לונג (Yu Long). מה שלא היה ברור לנו הוא איך מחברים בין השניים. האישה שהשכירה לנו את האופניים הבינה מהר מאוד שאם היא רוצה לראות את האופניים בחזרה כדאי לה ללוות אותנו לנהר עצמו. היא רכבה על האופנוע שלה בין השדות, כשאנחנו, שני זרים משונים לפי כל קנה מידה, דוהרים בעקבותיה.

הגענו לנהר, העלינו את האופניים על הרפסודה הקטנה, התיישבנו על הכיסאות המאולתרים והתחלנו את השיט על הנהר. הנופים הם נופי קארסט מדהימים, גבעות והרים עגולים שמשתפלים אל תוך הנהר עצמו. נהר יו-לונג הוא הסעיף העיקרי של נהר לי במחוז יאנגשו. המים הצלולים זורמים בזרימה שקטה במורד הנהר המתון. זו לא חוויה של רפטינג, כי לא מדובר כאן בנהר מהסוג שעולה לנו בדמיון כשמדברים על נהר (ירדן? ירקון?).

כלי תחבורה סיני ואטרקצי לתיירים. הרפסודה (צילומים: יוסי טסטסה, טבע הדברים)

הרפסודה ירדה במורד הנהר ואנחנו עליה. בדרך יש מפלים קטנים, וכאן ראינו לראשונה יזמות סינית במיטבה. הרפסודה שלנו ספק נתקעה ספק נעצרה לרגע קט על קצה המפל הקטן. מולנו, ממש באמצע הנהר, יש עמדה צפה שעליה עומדת צלמת מיומנת. בשניות המועטות שבהן נתקענו על המפל היא הספיקה לצלם כמה תמונות. ואז הגונדולייר שלנו השיט אותנו אל העמדה, שם התמונות עוברות ישירות למחשב, ושם הציעו לנו לבחור את התמונה המועדפת, שבתוך דקה הודפסה ונוילנה עבורנו. בתשלום, כמובן, והכול, להזכירכם, באמצע הנהר.

כמו בפרופורציות של סין, מדובר בים שזורם באטיות לכיוונו של ים גדול יותר, חוויה של שלווה בתוך נוף מדהים. אחרי שגמרנו לשוט הורדנו את האופניים והמשכנו לדווש.

בתפריט בחוץ כתוב שיש מרק נחשים

ק', שותפי הבלתי נלאה, הודיע שהוא רעב. ק' הוא שותף מצוין ומוכן ללכת בדרך כלל אחרי השיגעונות שלי. אבל יש לו חולשה אחת: הוא צריך לאכול כמה פעמים ביום. בלית ברירה, מאחר שאני המדריכה, וזה הרגע להוכיח מנהיגות - מצאנו מסעדה קטנה בחניון מול עץ עתיק בן 1,400 שנים, עץ הבניאן.

בתפריט בחוץ היה כתוב שיש מרק נחשים, צבים מטוגנים או מבושלים, רגלי צפרדעים וכלבים. תהיתי אם רק שכחו לשים את המילה "הוט" לפני ה"דוג" או שזה מה שהם באמת מגישים שם (אני מזכירה לכם, זה היה היום הראשון שלנו בסין). ק' הזמין מנת עוף, וזה הגיע. שפשפתי את עיניי כלא מאמינה, משהו הציץ מהצלחת שלו. כן, לא טעיתי - ראש שלם של תרנגולת על כרבולתה והעיניים שלה (המבושלות), הציץ בי בתחינה. נבירה נוספת בצלחת גילתה את רגלה של התרנגולת המסכנה (ורגל כאן זה לא פולקלע. רגל זה הכול, כולל הציפורניים, הטפרים). ק' המשיך לאכול בשלווה את החלקים האחרים, ואני חשבתי בלבי כמה סקס אפיל יש בגבר שאוכל מצלחת שכזאת.

סין ענקית, והמרחקים מהמלון לנופים המדהימים מחייבים כלי תחבורה איטי

המשכנו לדווש לגבעת הירח. בשלב מסוים השארנו את האופניים בחניון כשהם קשורים אלה לאלה, והתחלנו לטפס 800 מדרגות לגבעה שבראשה יש חור שדרכו רואים את כל הסביבה. 800 מדרגות זה לא קל, אבל זו רק ההתחלה. בסין הולכים הרבה. הנוף שנפרס לעינינו מראש הגבעה היה שווה את הטיפוס. בעוד אני מתנשפת, לידי עולה בריצה קלה זקנה סינית בת 90 לפחות, כשעל כתפה צידנית כבדה והיא מוכרת משקאות קלים.

את היום המקסים הזה חתמנו ברכיבה חזרה ליאנגשו. קל לרכוב כשיש המוני רוכבים שכולם נוסעים לאותו כיוון. אי אפשר להתבלבל. לקראת הכניסה לכפר התנועה נעשתה עמוסה, ואני, פחדנית ידועה, התחלתי ליילל בשקט לעצמי. את הכיכר הגדולה עברתי כשאני נצמדת, מתוך אסטרטגיה הישרדותית, לשני ילדים מקומיים בני חמש שחצו אותה באדישות.

בערב אכלנו דג בבירה, המזון המקומי. להפתעתי, ק' התגלה כמיומן מאין כמוהו בשימוש במקלות האכילה הסיניים. הוא קילף את עור הדג כאילו נולד בסין. שנים של נבירה בראש של הגפילטע עשו את שלהן. ואילו אני נאבקתי, העליתי פירור אחרי פירור על המקל, ספק השחלתי ספק הדבקתי אליו. אבל אין ברירה. כשאוכלים עם ק' צריך לאכול מהר או שנשארים רעבים.

הסינים אוכלים הכל ואין להם גבול בנושא. עקרבים משופדים

מפגש עם הבודהה הגבוה בעולם

מכאן טסנו לצ'נגדו, העיר של הפנדות. וכאן הכנתי לק' הפתעה. כבר הבנתם שהוא אוהב לאכול. בנוסף, יש לציין שהוא גם אוהב מלונות משובחים. אבל בצ'נגדו, כך לימדו אותי חבריי המומחים לסין, מומלץ לשהות באכסניית תרמילאים שהיא גם מרכז טיולים נפלא. בהכירי את הקבוצה שלי טרחתי והזמנתי את החדר הכי מפואר שיש להם. פחדתי לומר לק' את מחיר החדר, אבל לכם אני אומר: 240 יואן, כלומר 120 שקל.

אבל הרי מדובר באכסניה המיועדת לתרמילאים... החדר שקיבלנו היה מאוד ספרטני וחשוך, ועם רצפת בטון. לא כקונספט עיצובי. אמנם היה בו כל מה שצריך, אבל הוא באמת היה מבאס. ק' נראה כמו דג שהוצא מהמים. המבט שלו הביע ייאוש שקט (ומי שמכיר את ק' יודע שאין אצלו כלום שקט); שפת הגוף שלו שידרה אומללות מרוכזת.

ירדנו לחדר האוכל, שם היה אור ואפשר היה לקרוא או לפתוח אינטרנט. האוכל כאן היה כל כך טעים, אפילו בעיני ק'. מנת הקונג פאו צ'יקן שהוא הזמין הייתה ממש טעימה, כמעט כמו זו שהוא מכין בעצמו (כך הוא מלמל בשקט, אבל אני שמעתי). האווירה הייתה נהדרת - אכסניית תרמילאים במלוא מובן המילה. אבל ק' עשה חישובים אם כדאי לו להתגרש ממני, ועוד כאן, כשהוא כל כך תלוי בידע שלי על סין. זה יקרה לו, אגב, פעם נוספת בהמשך הטיול, ולא בגלל מלון. אבל למה להקדים את המאוחר.

למחרת יצאנו ללישאן, לבודהה הגדול. התחברנו לארבעה צעירים שלומדים סינית ובאו לטייל, וחלקנו אתם ואן שלקח אותנו לשם. על פי התכנית הם אמורים היו לחזור אתו לאכסניה, ואנחנו להמשיך באוטובוס - כן, שמעתם נכון - לאמיי שאן, אחד מארבעת ההרים הקדושים לבודהיסטים בסין. הבודהה הענק החצוב בסלע, 71 מ' גובהו, הוא הבודהה הגבוה בעולם. מה שעושה אותו מרשים במיוחד הוא המיקום שלו, מעל מפגש שלושה נהרות.

פוזת סיום. אני בחומה הסינית (צילום: קובי טננבוים)

נזיר בודהיסטי שהיה לו שיגעון לדבר אחד החליט לחצוב אותו ממש שם, כדי להגן על הספנים שעברו בנהר, לאחר שבדיוק מתחת למקום שבו נמצא הפסל הגדול והמרשים היו מערבולות שטרפו ספינות שעברו שם. תאמינו או לא, אבל הנוכחות של בודהה הרגיעה את המים הסוערים - או אולי, כפי שטוענים הכופרים, דווקא הפסולת של החציבה בהר שנפלה לנהר עשתה את העבודה...

טיילנו בפארק שמעליו, ואחר כך ירדנו במדרגות חצובות לאורכו. הירידה היא בשביל צר מאוד ותלול, הוי כמה תלול. מסתבר שאת מי שיש לו פחד גבהים (לי) גם המעקה הגבוה והמאוד בטיחותי לא מרגיע. את המדרגות האחרונות ירדתי כמעט בזחילה, כשמיליון סינים, פחות או יותר, מסתכלים עליי וצוחקים. האתר היה מלא תיירים, אבל רובם המכריע תיירים סינים. הלכנו בין מאות קבוצות, לכל אחת מדריך עם רמקול וכולם ספק מדברים ספק צועקים בסינית. ק', שמכיר את נטייתי החולנית להיצמד למדריך ולשאוב ממנו בגנבה הסברים, נאנח בהקלה. איזה מזל שכל המדריכים הם סינים.

בניגוד למה שהבטיחו לי, שום נהג לא התנפל עלינו כדי להסיע אותנו לעיר הבאה, אמיי שאן. אחרי משא ומתן מתיש מצאנו נהג שהסכים לקחת אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית. וכאן הגענו לסיפור שבתחילת הכתבה, כאשר אנחנו עומדים חסרי אונים מול שלטים דוברי סינית שמסרבים להפוך לאנגלית. לא היה שם אדם אחד דובר אנגלית, וסינית ממש לא דומה לשום שפה שאנחנו מכירים. אבל היה לנו פתק ביד, ועל הפתק היה כתוב בסינית שמו של יעדנו הבא.

קוף ששותה מפחית ואוכל משקית צ'יפס

סטודנט חמוד שרצה לשייף את האנגלית שלו ולהכפיל את אוצר המילים שלו (משתיים לארבע?) קנה לנו את הכרטיסים, וליווה אותנו אל האוטובוס הנכון. הסינים ברובם התגלו כבני אדם מקסימים שרוצים לעזור. עלינו לאוטובוס, כולי זוהרת מאושר: הצלחנו לעלות על האוטובוס הנכון! כולם חייכו אליי בחזרה. בפעם הראשונה בחיי הייתי מודעת להיותי זרה. אנחנו נראים כל כך שונים מכל הסינים. גיליתי שגם לסינים יש שחורדיניות, או אולי נכון יותר לומר שחורחומיות. לפחות חצי מהנשים שם צובעות את שיערן לחום. השורשים שחורים, השאר חום או אדמדם.

אחרי נהגי המוניות המופרעים בעלי משאלת המוות המובהקת שהסיעו אותנו עד כה, נשמתי לרווחה. לפחות באוטובוס המושב היה מחובר לרצפה - עד שראיתי שלנהג יש מסך טלוויזיה קטן ליד תיבת ההילוכים והוא רואה בדיוק את אותו סרט (קונג פו, מגניב) המוקרן לנוסעים. הקטע המרגיע היה שלפחות הוא לא יירדם על הכביש משיעמום.

למזלנו, המלון שלנו באמיי שאן היה ממוקם ממש מאחורי תחנת האוטובוס. זיהינו אותו לפי הציור הגדול של הדוב. כאן כבר הרשיתי לעצמי להזמין חדר רגיל ולא משודרג, ב- 150 יואן (75 שקל), אחרי שק' התנהג כל כך יפה בערב הקודם, והופתעתי. החדר היה ממש מקסים. רצפת עץ, חיפוי עץ על הקירות ומצעים מבהיקים עם רקמה של דוב קטן. ממש כמו צימר חמוד בגליל, רק שכאן לא עולה לנו 1,000 שקל ללילה.

מוניות בצ'נגדו. זמינות, זולות אבל רק אם יש לכם משאלת מוות

האוטובוס לפסגת ההר יצא למחרת מוקדם בבוקר. בפסגה פגשנו קופי בר. אימא קופה רצה על גדר בטון צרה, כשקופיף קטנטן צמוד לבטנה. מצד הגדר יש תהום. אני מפנימה שיש אימהות קצת יותר רגועות ממני. הקופים כאן מהווים בעיה של ממש; הם הופכים את פחי הזבל, משאירים ערמות עצומות של לכלוך ומנשנשים את תוכנן. להזכיר לכם, מדובר באתר קדוש מאוד. קופיף אחד שלח אצבע ארוכה ודקיקה לתוך שקית, שלף משם בדייקנות צ'יפס ואכל אותו בתיאבון. אחרי שגמר את כל השקית הוא שתה מתוך פחית משקה, תוך שהוא מטה אותה לכיוון פיו. כאילו אין מחר, כאילו לא שמע על כולסטרול רע.

ההר היה מעונן כולו וירד עלינו גשם זלעפות. במשך שעתיים שבהן נמשכה הנסיעה לפסגה ניחמתי את עצמי ואמרתי שלמעלה הגשם ייפסק. אבל רק כשהגענו לפסגה קלטנו את גודל הבעיה. אין ראות. עמדנו מול פגודת זהב, במרחק שני מ' ממנה – ולא ראינו אותה. ערפל סמיך מילא את הפסגה כולה. חיכינו וחיכינו שאולי תבוא קצת רוח ותזיז את הערפל. זו הייתה אמורה להיות נקודת השיא: לעמוד על הפסגה שגובהה מעל 3,000 מ', מעל העננים, אבל הערפל היה סמיך ואי אפשר לראות כלום.

מייחסים לשמורת הטבע הזאת ארבעה נסים: ים של עננים – קיבלנו, אבל במקום להיות מעליו טבענו בו; זריחה מופלאה - נראה לכם שק' היה עולה על האוטובוס של ארבע בבוקר כדי להגיע לזריחה? ונשארו שני נסים שגם אותם הפסדנו: ההילה של בודהה והנוף.

ההר כולו, מהתחתית ועד הפסגה, משובץ במקדשים בודהיסטיים ובמנזרים. יש מטיילים שמטפסים לפסגה מלמטה, זה לוקח יום או יומיים, ישנים במנזר על הפסגה, ויורדים. הדרכים מרוצפות, מדרגות רבות מחברות בין נקודת חמד אחת לאחרת, ורק אנחנו טובלים בעננים, בערפל ובגשם. לפעמים צריך גם קצת מזל. לכאן אני עוד אחזור.  

בחלקה השני של הכתבה: מפגש עם דובי הפנדה הסיניים

• הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2011 של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד